איפה המייל לאבא? כיצד אפשר להבין את העובדה, שבמשך עשרים ושתיים שנה רחוקות וחשוכות, יוסף אינו מוצא פנאי לשלוח מכתב קצר לאביו: "אבא, זה יוסף האהוב שנחטף ממך בפתע, אני חי היטב בארץ מצרים והקמתי משפחה נהדרת. יום יבוא ואסביר לך הכול, אבל אנא קום מהאבל הקשה ותכבה את נרות הנשמה!".
ואיך אפשר להבין את העובדה, שבמקום לשלוח מכתב הביתה, יוסף מוביל מסע ניכור דוקרני כלפי אחיו, ששיאו בטפילת עלילת השקר על אחיו האהוב, בנימין, כאילו גנב את גביע הכסף של המשנה למלך – האשמת שווא נוראה שלא הייתה ולא נבראה!.
ברור שיוסף מוביל תכנית יוצאת דופן, חוצה שנים וארצות. יוסף הוא אסטרטג שמשקיף שנים קדימה וצופה את שנות הרעב, עוד בשיאם של ימי השובע. מכאן שגם כלפי משפחתו הקרובה הוא מניע מהלך ארוך ומשמעותי. מהו?
יוסף נבחר להיות עושה השלום, האיש שיעצור את אש המחלוקת ויביא שלום הביתה. זאת המשימה אליה נשלח בתחילת הדרך: "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר". אבא הטיל עליו את השליחות לעשות שלום עם אחיו ולהרגיע את הריב.
יוסף אינו יכול לשוב לאביו, עד שמשלים את המשימה. הוא גם לא יכול לגלות לאבא שהוא חי, משום שאז יחשוף את הקלפים מוקדם מדי ויפספס את ההזדמנות להגשים את השליחות. תמורת זאת, הוא כובש געגועיו בכוחות נפש אדירים, ובציפייה אין קץ תופר את המהלך שיקים את המשפחה מהעפר.
עלילות ההשגחה ומהפכי ההיסטוריה מביאים את אחיו להתייצב לפניו כשהם כנועים וחלשים וגורלם תלוי בו. סוף-סוף ניתנת לו ההזדמנות להפעיל את התוכנית.
יוסף תובע להעמיד את בנימין לפניו ואז רוקם עלילת שווא נוראה – במטרה לסכסך בין האחים לבנימין. הוא בוחר האשמה כזו שיכולה להיתפס כאמתית, שכן אמו של בנימין, רחל, הואשמה בדיוק באותה עוולה: גניבת תרפים מאביה. ההיסטוריה חוזרת ושוב נוצר מתח איום בין בני לאה לבן רחל.
כעת ממתין יוסף במתח לראות כיצד יגיבו? האם יתנערו מבנימין כמו שהתנערו ממנו בזמנו או אולי ברחמי ה' למדו משהו מהעבר הנורא? יהודה עושה זאת: וייגש יהודה לפניו ובעוז רוח מכריז את ההתחייבות המצמררת, זו שהייתה כל כך חסרה אז, באותו לילה נורא בשכם, לפני עשרים ושתיים שנה: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני, והנער יעל עם אחיו: כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי? פן אראה ברע אשר ימצא את אבי!".
יהודה מכריז: למדנו משהו בעשרים ושתיים שנה. אז הפקרנו אח מסיבות צודקות לטעמנו, אבל לא נחזור על כך לעולם. החיים לימדו אותנו שדם הוא לא מיץ עגבניות. אח לא בוחרים והוא לנצח חלק בלתי נפרד ממה שאנחנו.
התגובה הספונטאנית של יוסף היא בלתי נמנעת: "ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא … אני יוסף, העוד אבי חי?!". המשימה הושלמה והקרע התאחה. כי ככה אנחנו: איננו יודעים להעריך דבר, עד שמאבדים אותו, ואיננו מכירים בערכה של המשפחה, עד שמרגישים את הלב החצוי והשבור.
ספר בראשית הוא הראשון בין חומשי התורה, ורק אחריו מגיעים החומשים הגדולים שנראים כדנים בנושאים החשובים באמת: מתן תורה, הקמת המשכן וההליכה לארץ ישראל. שכן זה הסוד של עמנו: קודם משפחה ורק אחר כך עם. קודם מפיקים את הלימוד איך לחיות באחווה גרעינית, ורק אחר כך אפשר לעבור למשימות הגדולות ולהקים את עם ישראל וארץ ישראל.
ספר בראשית מלמד שערכים נלמדים בבית. רק משפחה מתוקנת ומלוכדת, יכולה להיות צבא מגובש להשראת השכינה ולהבאת הגאולה בקרוב ממש.