המרוץ הכי ארוך בחיים, זה שבסופו לא מקבלים שום מדליה, הוא המרוץ אחר האושר. אבל לאן רצים?
תפיסה פופולארית סוברת שאושר תלוי בעושר. אנו מתרגמים את המרדף אחר האושר למרדף אחרי משכורת 13 וביטוח מנהלים. אדם מן השורה נוטה לתלות את הטוב והשמחה בחייו בקיומו של שפע חומרי. 'לו רק הייתי רוטשילד', לו רק אשיג את ההעלאה במשכורת, לו רק אקנה את פנטהאוז החלומות שלי – אהיה מאושר.
זו גם תמונה רווחת בתרבות העכשווית, שמטפחת ומעודדת הצלחה חומרית. אם יהיה לך הכול, אם תוכל לקנות כל מה שבא לך – תהיה על גג העולם. הדרך אל האושר עוברת דרך בית על חוף הים.
יש רק בעיה אחת: זה עובד מצוין בסרטים, אבל לא במציאות. מחקרים מדעיים מוכיחים כי עושר לא בהכרח קונה אושר, ושפע חומרי איננו תעודת ביטוח לשלווה. מתברר כי גם אנשים עשירים מאד, בעלי גישה מידית לכל הדברים הטובים שהכסף יכול לקנות להם, אינם חשים סיפוק יותר מאנשים ממוצעים. כמובן, כסף קונה חיים נוחים, הוא מאפשר שירותי בריאות איכותיים ואנשים אמידים יכולים לקנות בית מפואר בסביבה שלווה – אבל כסף הוא לא הכול. מעבר לסף עוני מסוים, האושר איננו נגזרת של עושר חומרי. כך שניירות ערך לא הופכים את החיים עצמם לבעלי ערך.
אם לא כסף, מה כן מסוגל לייצר הרגשה של ערך לחיינו? מה גורם לבנאדם סיפוק אמתי?
זה לא הכסף
אם נביט לעומק התחושות שלנו נגלה כי אנחנו לא מחפשים כסף, אנחנו כמהים למשהו אחר: להיות בעלי ערך. משמעות המילה "אושר" היא מלשון אישור, אישור והכרה בערך הקיום שלנו ובחשיבות המעשים שלנו. האושר הוא תוצר של יצרנות, של פרודוקטיביות. הרגשה טובה נוצרת בעקבות שילוב של עשייה והצלחה, שיוצרות בצוותא תחושה של מימוש עצמי. אני עושה, אני תורם, אני בעל חשיבות. כך שיותר ממה שחשוב תלוש המשכורת, חשובה שאלת המשמעות: עד כמה אני תורם מעצמי לעולם? עד כמה העשייה שלי חשובה?
אנו מכירים את זה מעצמנו: בואו נסתכל רגע על מקום העבודה ונשים לב לעובדה מפתיעה: המציאות מוכיחה כי אנשים מסוגלים להישאר לאורך זמן בעבודה שאינה מתגמלת מספיק, אך מעניקה להם את האפשרות להביא את היכולות שלהם לידי ביטוי. מנגד, אנשים עוזבים מקומות עבודה המשלמים משכורות גבוהות ומפנקות, אם הם חשים כי אין באפשרותם לבטא את האישיות הייחודית שלהם. כך שבעומקו של עניין איננו עובדים את הכסף; אנחנו כמהים להיות משפיעים.
המסר הזה מופיע בין דפי לוח השנה היהודי. מכל החגים הכתובים בתורה, רק חג הסוכות זכה למצווה מיוחדת של "שמחה"; ולא פעם אחת, שלוש פעמים מצווה בו התורה את הפסוק המפורסם: "ושמחת בחגך". על פניו, זה נראה מפתיע. מדוע דווקא חג הסוכות עושה טוב על הלב? הרי הוא אינו מציין ניסים גדולים ומכוננים כמו החגים האחרים?
חז"ל תולים את התשובה במיקומו של החג על ציר השנה החקלאי: חג הסוכות חל בסוף שנת העבודה החקלאית. זו התקופה בה עובדי האדמה מכניסים הביתה את היבולים עליהם טרחו שנה שלמה וכשהחקלאי מסיים שנת עשייה – הוא מאושר. הוא זוכה להרגשת מימוש עצמי, הוא יודע כי המאמץ השתלם. הלב שלו מלא סיפוק מכך שהוא השכיל ליצור, לפעול ולעשות דבר בעל ערך.
בעיניים יהודיות, חג הסוכות זוכה לחשיבות כפולה ומכופלת. הוא חל אחרי חגי "ראש השנה" ו"יום הכיפורים" בהם הענקנו תשומת לב לתיקון האישיות שלנו עצמה. תחילת השנה היהודית מעוררת כל אחד ל"עשרת ימי תשובה", לעריכת חשבון נפש כנה על הפרטים באישיותו הצריכים תיקון. ודווקא המאמץ הכרוך במסע התיקון הפנימי – מעורר תחושת ערך כפולה.
להיות שותפים של אלוקים
מדוע דווקא העשייה – שלעתים לא מעטות כרוכה בתסכול ואכזבה – יוצרת את המשמעות? למה רק המאמץ מחולל את האושר?
תורת החסידות מוצאת את היסוד לכך בתכלית החיים. האדם נועד להיות שותף של האלוקים בבריאה. האדם נברא "בצלם האלוקים" והוא נועד להיות מתקן הבריאה ולהביא אותה לידי גאולה. עליו להגביר את הטוב על הרע ולתקן פרטים שונים באופיו ובעולם בכלל. וכיון שכך, הנפש האנושית במהותה היא נפש יוצרת, זאת נפש שכמהה לעשייה ולשינוי, כל העת האדם מעמיד את עצמו ב'מבחן הבורא': מה יצרתי? מה עשיתי? מה תרמתי?
באופן ספציפי יותר, מאמץ היצירה אמור להיות מופנה לשני כיוונים מקבילים: עשיית מלאכה פיזית לשם תפעול וקידום העולם ברמה האופרטיבית, וכן קיום פעולות רוחניות לשם תיקון העולם והגברת האור האלוקי שמאיר בו.
ובעוד שהעשייה הגשמית מתגמלת ומשתלמת ברמה המידית, העמל הרוחני מצריך ברוב המקרים כוחות נפש רבים יותר – ומכאן שהוא גם יצירה גדולה יותר. המאמץ והמסוגלות להתגבר על האופי האנוכי ולהפנות משאבים לכיוון עשייה רוחנית, מביאים לשיא את כוח היצירה של האדם. דווקא כאן הוא ממחיש את יכולתו לחשוב קדימה, לשלוט בעצמו, ביצריו הפנימיים, להעדיף את החשוב על הדחוף ולהביא את עצמו ואת העולם כולו לידי גאולה.
תמיד לעשות, ליצור
התפיסה הזו מובילה למסקנה מעשית פשוטה: עלינו להיאבק תמיד להיות בעלי ערך. יתכן כי אנו אוהבים את מקום העבודה ויתכן שלא, יכול להיות שבכוונתנו להישאר בו לאורך זמן ואולי נברח ממנו ברגע שנוכל – אך הדבר החשוב הוא להימנע מלהעביר את הזמן באופן סתמי. חשוב לתת מעצמנו בכל יום את המקסימום, ולהיות הכי טובים שאפשר בכל מקום בו נמצאים.
נקודה חשובה נוספת: עשייה בעלת משמעות איננה בהכרח הזכות להמריא על חללית ולחקור האם יש חיים על המאדים או למצוא תרופה למחלה חשוכת מרפא. יש מי שיחוש משמעות גם מהענקת מטבע לצדקה לעני יושב ברחוב, או מהכוונה מדויקת לאדם המחפש את הפנייה הנכונה עם רכבו בדרך ליעד, ויש מי שתרגיש מאושרת מטלפון שהרימה לסבתא עם דרישה פשוטה אך כנה בשלומה. העיקר ליצור משהו חיובי שמגביר את הטוב על הרע ומביא את העולם לידי גאולה.
