התייעצתי פעם עם איש מקצוע חינוכי, לגבי אתגר מסויים עם אחד מילדיי. הוא הדהים אותי בתגובה שלו: "אתה בטוח שהבעיה קיימת אצל הבן? אולי היא מתחילה בך ואתה נאבק נגד 'שדים' הקיימים בתוכך? התסכול מהבן רק משקף את הקושי שלך מול עצמך, ואם זה כך, אתה עלול לגרום יותר נזק מתועלת. מוטב שתעזוב את הנושא ותשאיר לאחרים את הטיפול בו".
התובנה מאירת העיניים, מופיעה כבר בגמרא (קידושין ע,ב): "כל הפוסל – במומו פוסל". אדם ביקורתי שמזהה חיסרון אצל האחר, משקף את החיסרון הקיים כבר בו. הצדיק רבי מנחם נחום מטשרנוביל, מחשובי תלמידי הבעש"ט, מוסיף הסבר בשם רבו (מאור עינים ריש חוקת): "מי שרואה רע בחבירו, הוא כמו שמסתכל במראה: אם פניו מטונפים רואה במראה כך, ואם פניו נקיים – אינו רואה במראה שום דופי".
הזולת הוא 'מראה', דרכה אנו רואים את עצמנו. פסיכולוגים קוראים לזה 'השלכה': לכל אדם יש צדדים אפלים שהוא קובר בתוכו. הוא מדחיק אותם בבושה, כדי לשמור אנרגיות חיוביות לחיים. אולם הביקורת נגד הזולת, מאשרת לטפל בבעיה בלי לשאת במחיר שלה. הוא יורק אש על החולשות של השני ובכך מתגונן נגד האכזבה מעצמו.
לכן המיקוד בבעיות של הזולת יהיה כמו לנקות את המראה במקום לנקות את האדם העומד מולה. הדבר לא יסיר את הלכלוך המזדקר מול העיניים.
הרבי מליובאוויטש ממריא לגבהים רוחניים בהבנת שורש תופעת 'המראות' (ליקוטי שיחות י/24): 'הזולת נשלח מהשמים כדי לעורר את זה שרואה את החיסרון, לתקן עניין הדרוש תיקון אצלו. הרי 'על כל פשעים תכסה אהבה', ו'כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו', לכן מזמינים את הזולת מהשמים שייראה בו את החיסרון הזה וכך יבין הרואה מה שהוא זקוק לתקן בעצמו'.
ואולי לא? שמא הבעיה קיימת אצל הזולת ואני שליח מהשמים להוכיח אותו? הרי מצווה גמורה בתורה, "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא"? כשאני מזהה בעיה רוחנית אצל הזולת, הדבר מחייב אותי לעורר את הזולת לתקן עצמו, מתוך תפיסה הגורסת כי אני נשלחתי להיות המדריך שלו?. ובקיצור: האם אני הבעיה והוא הפיתרון או ההיפך?.
הרבי מליובאוויטש מציג כלל אצבע שאי אפשר לטעות בו (שם/27). עלי לבחון מה צד את העין שלי: החיסרון או הפיתרון. אם אני חש משיכה אל החולשה עצמה ומגדף ומרעיש נגדה – ברור שהיא קיימת בתוכי לפני שהופיעה אצל הזולת. אולם אם אני מדלג מעל הטינופת ומציע פיתרון פרודוקטיבי – משמע כי נשלחתי מהשמים לעורר את תשומת לב הזולת למתרחש אצלו.
מול אנשים המדברים בבית הכנסת בתפילה, ישנם שני מיני תגובות: אחד ניגש בשקט ומבקש להפסיק עם הדיבור. שני תולה מודעת קיר ענקית: 'אי אפשר להתפלל ככה'. הראשון נקי מבעיית הזלזול בתפילה ונשלח מהשמים כדי להוכיח את האחר. השני נאבק עם השדים בתוכו ומשליך אותם על כלל הציבור.
כך מספרת התורה בסוף פרשתנו: "חם" גילה את נח מתגלגל בשכרותו ומוטל מבוזה. חם גיחך בקול, לעומת "שם" ו"יפת", שכיסו בעדינות את אביהם. התורה מאריכה בלשונה: "וילכו אחורנית … ופניהם אחורנית, וערוות אביהם לא ראו". שם ויפת צעדו אחורה כדי לא לראות את נח חשוף וכשהגיעו עד אליו וסובבו גופם כדי לכסותו, סובבו את פניהם שוב לצד השני כדי לא להביט בקלונו.
מהי מטרת המילים האחרונות: "וערוות אביהם לא ראו"? לאחר שנאמר כבר פעמיים "וילכו אחורנית … ופניהם אחורנית", ברור שלא היו יכולים לראות ערוותו?. כאן מודגש ההבדל היסודי בין הבנים: "חם" התמקד בטינופת עצמה, מה שהעיד על רמתו העצמית הפגומה. בעוד "שם" ו"יפת" דילגו מעל הלכלוך וזיהו בעיה מעשית הדורשת תיקון. זו הוכחה ברורה לאופי הטהור והנקי של עצמם.
