כולנו חולמים על אחדות ושיתוף פעולה בין כל חלקי עם ישראל. אנו מייחלים לקום לבוקר נפלא בו נתעלה מעל העדתיות, המגזריות והפלגנות הפוליטית ונתנהל "כאיש אחד בלב אחד", כמו שעמדו ישראל למרגלות הר סיני.
אבל פרשת "במדבר" מתארת מציאות הפוכה. הפרשה מתהדרת בחלוקת העם לארבעה מחנות, שנים עשר שבטים עם שנים עשר נשיאים בראש כל שבט, והצבת דגל ייחודי לכל אחד מהשבטים.
הפרשה פותחת עם שמות שנים עשר הנשיאים שעמדו בראש כל שבט. הפסוקים ממשיכים עם מפקד האוכלוסייה של העם החונה במדבר והתורה מציגה את התוצאות בחלוקה של כל שבט ושבט בפני עצמו. "למטה ראובן ששה וארבעים אלף וחמש מאות, למטה שמעון תשעה וחמשים אלף ושלש מאות, למטה גד חמשה וארבעים אלף ושש מאות וחמשים", וכן הלאה.
משם ממשיכים לתאר את סדר חניית העם במדבר: במרכז המחנה עמד המשכן, ומסביבו חנה העם בארבעה מחנות מארבעה כיוונים. כל מחנה כלל שלושה שבטים, כאשר כל שבט חונה במקום מוגדר ומובחן משלו, ללא התערבות עם שבט אחר. מעל כל שבט התנוסס דגל עם צבע וסמל ייחודי, ככתוב "איש על דגלו באתת לבית אבותם יחנו בני ישראל".
ובעוד שהחלוקה ההיא יכולה להתפרש כאירוע זמני לצורך ההתארגנות במדבר או כהתארגנות צבאית לקראת מלחמת כיבוש הארץ, הרמב"ם פוסק להלכה כי בגאולה העתידה נשוב ונתפצל לשנים עשר שבטים. מלך המשיח יתברך ביכולת נבואית לזהות כל אדם לפי שורש נשמתו בשבט הנכון וייחס אותו אליו. בלשונו (הלכות מלכים יב,ג): "בימי המלך המשיח כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש … שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני".
היסוד נמצא בנבואת יחזקאל (מח,לא): "ושערי העיר [ירושלים] על שמות שבטי ישראל, שערים שלושה צפונה, שער ראובן אחד, שער יהודה אחד, שער לוי אחד וגו'". לעתיד לבוא יהיו שנים עשר שערים לירושלים, כאשר כל שבט נכנס לעיר בגאווה דרך השער הייחודי לו.
וכל נפש שואפת שלום תמהה: מה טוב בפיצול למחנות ושבטים? האם זו לא תופעה גלותית שיש לשאוף להיפטר ממנה?!
הרבי מליובאוויטש מוצא כאן מסר מעצים (לקוטי שיחות כג/54, כה/309): אנחנו שונים זה מזה וצריכים לטפח את הייחודיות של כל אחד. שנים עשר השבטים מייצגים שתים עשרה דרכים בעבודת ה' וכל אדם אמור למצוא את תרומתו הייחודית לקידוש העולם.
הדגלים והסמלים על גביהם, סימלו את תכונת ה'חוזקה' הייחודית של בני השבט. על דגלו של ראובן צוירו ה"דודאים" שהביא לאימו כסגולה לפריון, מה שהנציח את מידת ה"אחריות" של ראובן כבכור המשפחה. על דגלו של שמעון צויירה העיר שכם, מה שהזכיר את מידת ה"קנאות" והחתירה לשלמות המצויה אצל בני השבט, תכונה חשובה כשהיא נעשית בתוך איזון וגבולות. דגל לוי סימל את המסירות לעבודת המקדש, דגל יהודה הזכיר את הנהגת העם המלכותית, דגל יששכר את ההתמדה העצומה בתורה, ודגל זבולון את אומנות המסחר בים.
"חוזקה" אישית היא לא רק זכות, היא חובה. היא הרגע בו חשב הקב"ה על הנפש הספציפית שיורדת לעולם וייחס לה משימה בתיקון עולם. תכונות האישיות הן 'ארגז הכלים' שקיבלנו כדי להצליח במילוי המשימה.
לכן אסור לאדם להזניח את כישרונותיו, סביבתו ומקומו בעולם, לטובת שינוי בחיים שיבטיח רק תמורה כלכלית או חיים קלים. כאשר תכונות האישיות נפגשות עם צורך מקומי מאיתנו ואנו אלו שיכולים לתת את המענה הראוי – זו שליחות חיינו.
בין שלל תפקידיו של מלך המשיח, הוא ישוב ויזכיר לנו את ייעודנו האישי בעולם – וזו סיבה נוספת לחכות לו מאוד.