ערב ח"י באלול, יום ההולדת של מאורי החסידות – הבעל שם טוב והאדמו"ר הזקן, הוא הזדמנות לעסוק בשאלה שמעסיקה רבים: מהי הבשורה הגדולה של "ספר התניא"? מה מעניק הלימוד בו לרבבות יהודים מכל החוגים?.
ספר התניא מייצר סולם שמגיע לשמים – בלי להשטיח את המציאות. הקריאה בספר גורמת ללומד להרגיש שמדברים עליו, שמכירים אותו כפי שהוא על מורכבותו, ובמקביל להתמלא בתקווה גדולה כי השמים הם הגבול.
המצוקה של האדם העובד ה' היא, שהארץ קרובה מהרקיע. האלוקים נמצא בספרים, אבל העולם הזה נמצא מול העיניים. האדם כוסף לחיות חיי רוח, אבל נדרש לאכול ולשתות ולפרנס ואז מגלה שהחלומות הגדולים נשכחו. גם מי שחי באוהלה של תורה, מכיר בכך שהבסיס הוא "אני": זאת הדרך שבחר האדם בהתאם לאופי שלו והיא שמקדמת אותו ומעניקה מעמד. אבל קשה להגיע לנקודת אמת בה הקב"ה עומד במרכז ועושים רק לשם שמים. למשל, אחרי יום שלם של לימוד, לקחת שעה כדי ללמוד עם יהודי אחר שנמצא ברמה פחותה ממני.
כאן נוצרו שתי דרכים להתמודד עם המצוקה. אחת חיובית שאומרת: נזכיר לך שאתה טוב. נעזוב את הבעיות ונעורר את הקדושה הטבעית שבך. דרך שנייה היא הפוכה: נזכיר לך כמה אתה עלוב. נעמיד אותך מול עצמך החומרי, עד שתתבייש ותגיע לתיקון.
אבל שתיהן אינן מיישבות את אי-השקט. משום שהדרך הראשונה מוותרת לך, והדרך השנייה מוותרת עליך. להגיד לאדם שהוא טוב, זה להשטיח את המציאות. כי מי שצריך להזכיר לו כל הזמן שהוא טוב – כנראה חלק ממנו לא טוב. מצד שני, ההתעסקות עם הרע, מביאה לייאוש והשבתה.
ההמצאה הגאונית של האדמו"ר הזקן היא לתת סולם בלי להשטיח את המציאות. ספר התניא מייצר מורכבות בריאה, שהיא החיים עצמם. התפיסה היא, שהאדם מורכב משתי נפשות מקבילות: הראשונה היא "הבהמית". האינסטינקטים הבסיסיים הם קיומיים. כשאדם פותח את העיניים, המחשבה הראשונה היא מה יש לי היום?. האם יש כוח לקום? אין כוח לקום?. לפני שהוא חושב על הקב"ה, הוא חושב על עצמו.
ואז מניף המחבר את הנפש השנייה, האלוקית, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש". חלק מאיתנו הוא חתיכת אלוקות וכל אדם הוא הנס הכי גדול שקיים. עם כל הטענות על עצמי, האמת היא ש-23 שעות ו־50 דקות ביממה, יהודי חי חיים ערכיים. אם ישאלו יהודי במה חטא היום? הוא יודע להגיד. אבל אם ישאלו: מה עשה טוב, הוא לא יודע להגיד. כי את זה עשה כל היום.
הנפש הבהמית טובה ב'ספרינטים', בהחלטות לטווח קצר. היא עוצמתית ואימפולסיבית ולכן מנצחת בקרבות הקטנים. אבל הנפש האלוקית מעולה ב'מרתונים'. בהחלטות הגדולות והמהותיות. שם אי אפשר לבלבל ואנו בוחרים נכון.
לאחר שהמחבר מרכיב את האדמה עליה עומדים, הוא מציב את הסולם המטפס בית א-ל. הספר מציג אמונה עצומה בכוחה של האלוקית לנצח. זה תהליך של התעסקות עם הטוב ולא עם הרע.
הנפש האלוקית נהנית מיתרון אדיר של צד האמת. היא משקפת את הצדק ומה שנכון ולכן כוחה רב משל זולתה. הנפש הבהמית יושבת בסופו של דבר על ריק. היא אינה מבטיחה דבר, מלבד חיי נוחות. היא חלק מהמוח המהיר שמבקש סיפוק מיידי, אבל הדרך הזו אינה מייצרת אושר לטווח ארוך. מנגד, הנפש האלוקית מזכירה את מה שאמיתי וזה גובר.
ספר התניא מציג מדריך הפעלה מעשי לנפש האלוקית. הנפש הזו יושבת במוח ודרך השכל אפשר לעמוד מול הקב"ה בכל בוקר. כאשר אדם פותח את היום בהעמקה בספרי החסידות אודות הנוכחות של הבורא, העולמות שיצר וסדר ההשתלשלות שהקים מהשמים עד הארץ. כאשר מעסיק את מוחו בעיונים אלוקיים – הוא נמצא שם ולא כאן. כך הרובד הרוחני הופך להיות ממשי מהארצי והשמים יורדים אל הארץ.
