'שכחה' היא אינה מחלה יהודית. עמנו לא שכח את המקומות הקדושים בירושלים ולא הפסיק לייחל לשוב ולחזות בהם בתפארתם. פרשת השבוע מצווה "ועשו לי מקדש" ומאז נוצר קשר של נצח בינינו ובין עיר הקודש והמקדש. הבית השני חרב לפני 2000 שנה, במשך 1800 שנה מתוכן לא זכינו לדרוך באדמת העיר, ובכל זאת הפצירו אבותינו מכל קצוות תבל, שלוש פעמים ביום: "ולירושלים עירך מהרה תשוב … והשב העבודה לדביר ביתך".
שטחה של ירושלים נותר מקודש בכל שנות החורבן. חכמינו אמרו: "קדושה לא זזה ממקומה" ואנו נוהגים ביראת כבוד בכותל המערבי, שהיה אחד החומות שהקיפו את הר הבית.
מנגד, כמעט שכחנו את המקום שאכלס את שיא הקדושה אי פעם: "הר האלוקים", "הר חורב", "הר סיני", שעליו התגלתה השכינה בכבודה ובעצמה. בגמר ההתגלות על ההר, נשמעה תקיעת שופר ארוכה שסימלה את הסתלקות השכינה ונאמר מפורשות: "במשוך היובל – המה יעלו בהר". מותר לטפס על ההר, להתרוצץ עליו ואפילו לנהוג בו מנהג ביזיון.
התורה לא טרחה לציין שום "נ"צ", כל נקודת ציון כדי לזהות את ההר עליו נראו מראות אלוקים לעיני מיליונים. אבותינו לא השאירו שלט: "זהירות: אתר התגלות אלוקי לפניך, נא לכבד את המקום". לכן מיקום "הר האלוקים" אבד ואיש אינו יודע להצביע על הכתובת בה ירדה התורה לעולם. היסטוריונים מציעים מיקומים שונים להר האלוקים, אבל מדובר בהערכות לב.
נוסיף וניזכר בריבוי אירועי ההתגלות שהיו על הר סיני לאורך הדורות: משה רואה את חיזיון הסנה על "הר האלוקים חרבה". הוא מוסיף ואומר בספר דברים (א,ו): "ה' אלוקינו דיבר אלינו בחורב". כך שהתגלות הסנה על "הר האלוקים חרבה" הייתה בהר סיני, עליו דיבר ה' לעיני כל העם. מפרש חשוב מציין כי המילה "סנה" מזכירה את השם "סיני".
אליהו הנביא בורח מאיומי המלכה איזבל אל המדבר ושם על "הר חורב", זוכה להתגלות רבת עוצמה: "והנה ה' עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים … לא ברוח ה' … לא ברעש ה'". בסדרת מסעותיו המפורסמת של האמורא רבה בר בר חנה (בבא בתרא עג), הוא זוכה לשמוע את הקול האלוקי בוכה מבין קפלי ההר: 'אוי לי שנשבעתי את שבועת הגלות ומי יפר לי אותה'.
למרות זאת, ההר אינו נושא קדושה ואיננו יודעים אפילו להצביע היכן הוא. מה קרה לנו? כיצד העם הזוכר בעולם, שכח את המקום המשמעותי בעולם?
הרבי מליובאוויטש מפיק מסר רב משמעות (ליקוטי שיחות כא/150): הר סיני עמד בעמדה של מאזין פאסיבי, ודבר לא משתנה כל עוד הוא מקבל. עם ישראל עמד והקשיב לקולה של השכינה ואף אחד לא משתנה מקבלת מתנה. ירושלים, לעומת זאת, נכבשה והתקדשה בכוח מסירות הנפש שלנו, והשותפות חוקקת את הקדושה באדם ובאדמה.
פרשת תרומה מתחילה עידן חדש בחיי ישראל: ממקבלים פאסיביים שזוכים לניסים בלתי פוסקים, הם הופכים להיות הבנאים של בית ה'. במשך חמש פרשיות עד סוף חומש שמות, תצא התורה מגדרה כדי לתאר את ההתלהבות וההקרבה של ישראל למען הבית – ואנחנו מעריכים את מה שאנחנו בונים.
האדם נועד להיות יוצר ומחדש במעשה בראשית. לשנות את המציאות ולקדם אותה למעלה. לכן הוא אינו משתנה מניסים שיורדים מלמעלה, הוא מתקדם רק בזכות ניסים שמחולל בעצמו.
המסר החינוכי משנה חיים: עלינו להפסיק לצפות לחיי שלווה סטטיים. אל לנו לשבח את ילדינו על הכישרונות עימהם נולדו. תמורת זאת, עלינו לחנך ליצירה והתקדמות מהמקום בו התחלנו. משמעות החיים נמצאת במה שאנחנו משנים והתקדמות אנושית אחת, שווה יותר מאלף כישרונות מולדים. בהתחלה האלוקים חולל עבורנו ניסים, כדי שאחר כך אנחנו נחולל ניסים למענו.
*
מעשה באיש עשיר, שעבד מבוקר עד לילה. עם הזריחה יצא מביתו ושב לקראת ערב. מגיל 14 הקדיש את חייו לעשייה וזכה לראות בהם הצלחה. אבל דבר אחד הוציא אותו מדעתו: הבן שלו, יהושע. יהושע גדל בתור 'הבן של העשיר', זה שהכול מוכן לו מראש והוא אינו צריך להתאמץ. כשהאבא יצא לעבודה בזריחת השמש, יהושע לא שב מהבילוי הלילי וכשהאבא שב לקראת ערב, יהושע התגלגל מהמיטה להתחיל את היום.
האבא המתוסכל לא מצא מנוח. הוא החליט לשלוח את הילד לנפח ברזל, כדי ללמד אותו ללכלך את הידיים בחיים האמיתיים.
ביום ראשון בבוקר הופיע יהושע בבקתת הנפח, כשהוא לבוש בבגדי עשיר ומביט מסביב בחוסר עניין. הנפח הבחין בארשת המזלזלת והבין שהתכשיט המפונק לא יביא תועלת. הוא לא דרש ממנו כלום ויהושע ישב במשרד כל השבוע וקרא עיתונים. ביום חמישי קרא לו הנפח והעניק לו מטבע זהב בתור משכורת על שבוע העבודה.
יהושע שב הביתה והציג בגאווה את המטבע לאבא: "המשכורת הראשונה שלי". אבא הביט על ידיו החלקות והבין על מה קיבל משכורת. הוא חטף את המטבע והשליך מהחלון. יהושע משך בכתפיו והמשיך הלאה.
ביום ראשון, יצא יהושע שוב לבקתתו של הנפח וצעד ישר למשרד. שוב קרא כל השבוע, שוב הביא מטבע זהב והאבא השליך מהחלון.
בשבוע השלישי, משהו בו נפתח כלפי מלאכת הנפחות. הוא ניגש אל בעל המלאכה והציע עזרה. במשך עשר שעות סחב ברזלים וגבו כאב. הוא הרים אותם מעל האש, הזיע, להט וידיו נכוו. ביום חמישי קיבל כרגיל מטבע משכורת. הוא נכנס הביתה והציג את המטבע בגאווה לאבא. אבא חטף אותו והתכוון להשליך מהחלון, אבל יהושע צרח: "לא, אל תזרוק אותו, שברתי את הגב כדי להיות ראוי לו…".
