פרשת "בהעלותך" מציגה את דיני "פסח שני". הפרשה נאמרה שנה אחרי יציאת מצרים, בערב פסח הראשון שנחגג במדבר.
רש"י מעלה שאלה: מדוע הפרשה נכתבה רק כאן, בפרשה השלישית של הספר ולא פתחה אותו? הרי היא קדמה לפרשיות הקודמות שנאמרו מאוחר יותר, בראש חודש אייר, שנה ושבועיים אחרי יציאת מצרים, כפי שמתחיל ספר במדבר: "וידבר ה' אל משה … באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים"?.
רש"י משיב: "מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא הקריבו אלא פסח זה בלבד". הפרשה רומזת לגנותם של ישראל ולא מתאים לפתוח ספר בדברי ביקורת. קורבן הפסח הזה היה היחיד שהקריבו במדבר עד שנכנסו לארץ, כארבעים שנה אחר כך. וכיון שהפרשה מעבירה מסר עקיף של גנות, לא מתאים לפתוח בו את הספר והאירוע נדחה לפרשה השלישית בפנים הספר.
מרתק לגלות כי גישת הפתיחה החיובית היא רציפה בכל חומשי התורה. הרבי מליובאוויטש מציין עובדה מופלאה, שכנראה לא הבחנו בה במבט ראשון (ליקוטי שיחות כד/67): כל חמש חומשי התורה מתחילים במחמאה לישראל. כל ספר פותח באמירה מצד האלוקים: 'אני אוהב אתכם ואינני מדבר אלא מהערכה כנה שרוצה את טובתכם".
התורה כולה מתחילה במילה "בראשית" ורש"י מפרש: 'בשביל ראשית, שכל העולם נברא בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו' ועבור ישראל שנקראו 'ראשית תבואתו". ספר שמות מתחיל במניין בני ישראל היורדים מצרימה ורש"י מפרש: "להודיע חיבתן שמונה אותם כל שעה". ספר ויקרא מתחיל בקריאה אל משה ורש"י מפרש: "ויקרא לשון חיבה, שלכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים, קדמה קריאה לשון חיבה". ספר במדבר מתחיל שוב במניין בני ישראל ורש"י מפרש שוב: "מתוך חיבתן מונה אותם כל שעה". ספר דברים יוצא מן הכלל ומתחיל בתוכחה, כחלק מהפרידה של משה מישראל, אבל גם שם מתעקש רש"י להדגיש כי משה נוהג בכבודם של ישראל ורק רומז על חטאיהם, בלי להזכיר אותם בשמם המפורש.
מה חשיבות הפתיחה החיובית? אם בין כך עומדים לבקר בחריפות עוד מעט, מה משמעות העטיפה הנאה?
הרבי מוצא כאן מסר מכריע בהעברת מסר (ביאורים לפרקי אבות א עמוד 65): תחילה חיוני ללכוד את לבו של השומע ולפתות אותו להקשיב. להסיר את ההתנגדות האוטומטית למסר חדש ולשכנע אותו כי הפעם כדאי לו להאזין.
בין המדבר לשומע, קיימת חומה סמויה של התנגדות. המדבר תובע לשנות את עולמו של המאזין ולהזיז אותו מאזור הנוחות שלו. הציווי והפקודה מערערים את סדר החיים שבנה לעצמו ותובעים שינוי. לכן השומע דוחה בתת מודע את דבריו של הנואם, עוד לפני שנאמרו.
הפתיחה היא צעד חיוני כדי לפתוח את ליבו למסר. הפתיחה החיובית הופכת את הגישה ואומרת: כדאי לך להיות אתי, המידע עומד לשנות את חייך. אני לא נמצא בעמדת כוח מעליך, אינני כופה ומכריח, אלא בא מאהבה ואכפתיות.
שימו לב לנואמים הגדולים: הם תמיד פותחים במילות חיבור עם הקהל. הם יספרו על הכרות קודמת עם המארח, על חוויה שעברו באזור לפני ארבעים שנה או יקדימו בחשיבות נושא הכנס לדורות. נואם טוב יודע את הסוד: השומע מתמודד עם גירויים יותר מעניינים מהנאום שלו וחיוני לפתות אותו להקשיב.
כבר אהרן הכהן עשה זאת: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אהרן לא אהב את אלו שהתקרבו לתורה, אלא ההיפך: קודם הקרין אהבה לכל יהודי והאהבה משכה את הלב של השומע להתקרב לתורה. כבר אמר מי שאמר: "אף אחד לא יזכור מה אמרת לו, אף אחד לא יזכור מה עשית בשבילו, אבל אף אחד לא ישכח מה גרמת לו להרגיש…".
