כששני יהודים נפגשים, הראשון אומר "שלום עליכם" והשני עונה הפוך: "עליכם שלום". כך ברור מראש: אנחנו לא מסכימים וחושבים אחרת איש מרעהו ועכשיו נשוחח בידידות…
ימי החנוכה מזכירים את המחלוקת המפורסמת בין בית הלל לבית שמאי, כיצד להדליק את נרות החנוכייה: בית הלל אומרים "מוסיף והולך" ובית שמאי סוברים "פוחת והולך". לדעת בית הלל, ביום הראשון מדליקים נר אחד ומוסיפים נר בכל יום, עד שמדליקים את כל שמונה הנרות בערב האחרון. בית שמאי סוברים ההיפך: בערב הראשון מדליקים את כל שמונה הנרות ומפחיתים נר בכל לילה, עד שנשארים עם נר בודד בלילה השמיני.
מה הוויכוח? למה לחלוק על כל דבר? ובכלל, שתי הדעות צריכות הסבר: למה לא נדליק את כל נרות החנוכייה בכל שמונת לילות החנוכה, בדיוק כמו מנורת המקדש בירושלים, בה הדליקו הכוהנים את כל שבעת הנרות בכל הלילות? כך תמיהת ה"פני יהושע" (סוגית החנוכה במסכת שבת): "בעיקר הדבר צריך טעם, למה חילקו חכמים בין הפרקים ולא השוו מידותיהם שידליקו בכל הלילות בשווה – או אחד אחד או שמונה שמונה?".
הקשיבו לתובנה מאירת חיים (אגרות קודש הרבי מליובאוויטש א/פ): בית הלל ובית שמאי מתווכחים בסוגייה ראשונה במעלה: האם להיאבק ברוע או להרבות אור? האם הדרך הנכונה להתקדם מבחינה רוחנית היא להתפטר מהשלילי או להוסיף בחיובי? כאשר פרצו החשמונאים לבית המקדש וגילו את ההרס הרוחני שחוללו היוונים והיה עליהם לטהר את הבית ולהשיבו לגדלותו – האם התמקדו בסילוק הטומאה והצלמים שהשאיר האויב או התאמצו להעלות אור ואז החושך הסתלק מאליו?
בית שמאי נוקטים בגישת "סור מרע": השלב הראשון בתהליך התקדמות הוא להחליש את היצר הרע ולכלות את ההרגלים השליליים. להפגין רצינות ולהתפטר מגורמים שמפריעים לקדושה ואחר כך ניתן להוסיף ולטפס בקודש. לכן השיטה היא "פוחת והולך": התחלת המאבק דורשת כוח מקסימלי בכדי להתפטר מהמצב הקיים, ואחר כך מתמעטת הטומאה ואפשר להוריד בהדרגה רגל מהגז. משל לאדם שנגמל מהתמכרות לעישון: הימים הראשונים הם הקשים ביותר ונדרשת בהם מירב העוצמה הפנימית, ואחריהם מפתח המוח בהדרגה צורות סיפוק אחרות ובריאות.
לעומתם, בית הלל נוקטים בגישת "ועשה טוב": מתחילים מעשייה חיובית והחושך נמוג בהדרגה. נכנסים לבית הכנסת ומתעטפים בטלית ותפילין, אחר כך מוסיפים שיעור תורה ועוד מצוות עשה, עד שהמוח משתנה ומעצב תפיסת מציאות חדשה. לכן השיטה היא "מוסיף והולך": מתחילים עם קבלת תוספת אחת ואחריה עוד אחת ועוד אחת ועד שהמנורה כולה מוארת.
ההלכה היא כשיטת בית הלל, שכן האור אמת והחושך הוא רק וואקום של העדר האור. נשמתו של אדם חצובה תחת כיסא הכבוד והיא "חלק אלוקה ממעל ממש". מהותו של העולם בכללו הוא יקום שמתנהל בהשגחה עליונה ומדוקדקת ואילו החושך אינו אלא תוצר של העדר הידיעה הנכונה. לכו כאשר מציתים אור – החושך מאבד את משמעותו מאליו. בשם האדמור מקוצק מפרשים כך את הפסוק "סור מרע ועשה טוב": "סור מרע על ידי ועשה טוב". שכן הדרך החזקה לסור מהרע היא בכוח הצתת האור.
המציאות עצמה מעידה: היכנסו לחדר אפל והדליקו גפרור קטנטן – וראו פלא: החושך נעלם מאליו. מצד שני, החושך אינו נבהל מהכאת מקל או מגערה חריפה ונותר על עומדו בעיקשות.
המסר נוגע לכל שטחי החיים ובראשם למלאכת החינוך: מחמאה אחת שווה יותר מאלף גערות ובמקום 'לחגוג כישלונות' – מוטב 'לחגוג הצלחות'. כאשר הילד נכשל, עלינו להעיר בעדינות על הטעות הרגעית וללמד אותו לתקן, ואולם כאשר הוא מצליח – יש לחגוג זאת בעוצמה. להבליט את ההישג, לשבח אותו ולייצר עוד ועוד מאותו הדבר. במהרה נגלה איך האור מנצח!.