"כל המגרש אשתו ראשונה, מזבח מוריד עליו דמעות". כך מסתיימת מסכת "גיטין" בתלמוד בבלי. לאחר 90 דפים בהם מפרטים החכמים את דיני הגירושין, הם מסייגים כי הגירושין הם לא אירוע משמח. זו אפשרות קבילה הלכתית, אבל המזבח דואב על בית שמתפרק.
השאלה היא, למה המזבח בוכה? ממתי יש לו דמעות? הרי המזבח הוא הכלי הקשה והתקיף בין כלי המקדש? נשרפים עליו בשר ודם המייצגים חטאים חמורים ומה מזעזע אותו? מילא אם הכרובים פורשי הכנפיים העשויים בדמות זכר ונקבה היו בוכים, מילא אם נרות המנורה שמסמלים שלום ותקווה היו כבים מצער זוג שנפרד, אבל המזבח?! מה אכפת לעמדת שריפת הקורבנות מכאב הגירושין?!
סבי-זקני, הרב מאיר אשכנזי, שהיה רבה של העיר שנחאי בסין, מצטט גרסה פחות ידועה בגמרא: "אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". אף המזבח שרגיל לראות בצרות ישראל, נשבר מול כאב הגירושין. בכך מצטרף המזבח לשאר כלי הבית, העדינים והרגישים יותר, שבכו עוד לפניו.
הפירוש יפה, אבל הגרסה המקובלת בגמרא היא ללא המילה "אפילו". רק "כל המגרש… מזבח מוריד עליו דמעות". התמיהה חוזרת: למה דווקא הוא?
המזבח בוכה כי הוא מכיר את אחת הסיבות העיקריות להתדרדרות הקשר הזוגי: הקושי להקריב. החשש לשנות הרגלים ולהיות אמפתי לצרכיו של בן או בת הזוג.
המילה "קרבן" הפכה מילה נרדפת לחולשה, לאומללות וויתור על העצמי. בדור הרגיש שלנו, שאדם עסוק תדיר במקום שלו בעולם, המילה "קרבן" מתחברת עם פראייריות. אבל המזבח יודע את האמת, כפי שכותב התנא רבי נחוניה בן הקנה בספר "הבהיר": "קרבן" הוא מלשון "התקרבות" והוא "מה שמקרב".
קודם היה האדם מלא בעצמו ורחוק מהשכינה, ומשהקריב את הבהמיות האנוכית על גבי המזבח, הוא מתעלה מעל ומעבר לעצמו ונוגע באלוקות האינסופית. "הקרבה" היא המסלול ליצור אחד שהוא יותר גדול משנינו. היא המתכון להגשים את החלום העומד בעומקו של מעשה הנישואין: להפוך שתי נשמות לנשמה אחת.
הקשר הזוגי מבוסס על חוזה רעיוני: להיות שם עבור האחר. כיום, אנשים לא מקימים בית משותף רק בכדי לפרנס או לכבס ביחד. ההתחייבות העמוקה היא לגרום לאחר להיות שלם יותר בזכותי. כאן מתחילה הכרוניקה של ההתדרדרות: הנישואים נסדקים כאשר החוזה מופר וצד אחד מרגיש שהוא נעשה קטן בביתו שלו.
מה שנדרש הוא 'מסוגלות זוגית'. מתן מרחב לצרכים של האחר ולהשלים אותם. אחד מחיובי הבעל לרעייתו הוא מצוות "עונה". האדמו"ר הצמח צדק מפרש (אור התורה שמות ד א'שיד): "עונה מלשון 'יעננו ביום קראנו". החובה העיקרית של הבעל היא להיענות לה, להיות קשוב וזמין לצרכיה ולשדר לה את גדולתה.
הבה נהיה מעשיים: בכל שלב של הקשר הזוגי, ואפילו אם המצב חמור והגיע לנקודה הנמוכה ביותר, אפשר לעצור ולהציל את הבית. עלינו לשאול שאלה פשוטה: מה אני מוכן לעשות למען זולתי כדי להוכיח את המרכזיות שלו בחיי? במקום לשאול מהו יכול לעשות למעני, עלינו להפוך את המשוואה ולשאול: מה אני יכול לעשות למענו?
אם שני בני הזוג ביחד – בדגש על שניהם ביחד – מתמידים שבוע ימים בניסיון להעצים את הזולות ולרומם את כבודו, הם יחושו מיד התחלה של ריכוך ופתיחת הלב.
זו עזרה אחרונה, אבל היא גם ראשונה. לא חייבים להגיע להתרסקות כדי לעשות חשבון נפש. חכם הרבה יותר לבנות את הדברים נכון מראש ולייחד מחשבה קבועה על הצד השני. לדאוג לו, לתמוך בו, להיות רגיש לצרכיו, ולזכור תמיד: "הקרבה היא לתת יותר ממה שאתה מקבל ועדיין להיות בטוח שהרווחת".