מהי "שנאת חנם"? מי שונא אדם אחר בחינם, ללא סיבה מוצדקת שגרמה לכך?. הרי לכל שנאה קדמה מריבה קשה, שגרמה לפגיעה עמוקה והציתה תחושת סלידה מהפוגע?.
שנאה אינה מתרחשת אף פעם בחלל ריק, היא תגובה של הגנה עצמית כנגד פוגע שפער סדק עמוק בלב. כך משיב הנפגע את השליטה בחייו, מאזן את מעמדו ומונע את השבר הבא.
ניזכר באירוע השנאה הבוטה בתורה: האויבות במשפחת יעקב. השנאה קרעה את האחים וגאתה מיום ליום: "וישנאו אתו … ויוספו עוד שנא אתו … ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו?! ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו". אבל העוינות לא צמחה על חלל ריק. התורה מתארת בבהירות את הסיבות שגרמו לה: "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים, ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם, ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו… ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו?! ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו". השנאה הייתה תגובת נגד להעדפת יוסף על אחיו, לחלומותיו ולדבריו.
איפה, אם כן, פוגשת אותנו "שנאת החינם", עליה התריעו חז"ל כזו שגרמה לחורבן ירושלים ובית מקדשנו?
"שנאת חינם" היא תגובה קיצונית לאירוע שהיה יכול להיפתר בצורה פשוטה. כאשר חז"ל מגדירים את השנאה כ"חינם", הם מבקשים ללמד כי רוב בני האדם אינם פוגעים באחרים בכוונה תחילה. יהודי ניזון מנשמה עילאית ואינו מושחת המייחל לפצוע אדם אחר.
סביר יותר כי הוא איבד את הגבולות בסערת ההגנה על הטריטוריה שלו. בני אדם הם או פזיזים וחסרי מודעות למשמעות המעשים שלהם או נאבקים להגן על עצמם – ובתוך המאבק ההישרדותי יוצאים מפרופורציות.
לכן במקום שנאה לוהטת, מוטב להוריד להבות, לקיים שיחה בוגרת ולהציג את הצד הנפגע שלי. ברוב המקרים זה מצליח ומציל משפחות וחברים. אם השיחה לא מועילה, מוטב לומר פרק "תהלים", כדי שהפוגע יקבל שכל ויפתח מודעות למעשיו. זה מועיל יותר מהצפת אנרגיה של עיונות.
נתבונן שוב ביוסף ואחיו: וכי יוסף היה נער מושחת (חלילה) ששאף לדרוס את אחיו?! וכי אחי יוסף היו אנשי רשע (חלילה) שהתאוו לרצוח את אחיהם?!. זאת הייתה תאונה של חוסר הבנה, שיצאה משליטה ואיש לא עצר לבלום בזמן. התורה מדגישה: "ולא יכלו דברו לשלום" וכאן נוצרה הצרה: כשלא עוצרים לדבר – נבנים בנינים של דמיונות שמתרסקים על החיים.
מופע נוסף של "שנאת חינם" הוא קנאה באדם שזוכה להצלחה. כאשר רואים קרוב שמשגשג יותר מאיתנו, אנו מתמלאים בעוינות של קנאה, הנובעת מחרדה למקומנו בעולם. המצליחן מייצר תמונה של החיים המושלמים שיכולנו לזכות בהם והופך את מה שהשגנו לחסר ערך. בתגובה, מתפתחת עוינות עמוקה ותקווה כי הוא ייכשל (חלילה) ויפסיק להסתיר לנו את השמש.
הבדיחה מספרת על שמועה שהתפשטה בבית הכנסת: משה זכה בעשרה מיליון שקלים. בלב כולם התפשטה שנאה למשה, שזכה לרווחה כלכלית. למחרת נודעו הפרטים המדויקים: משה זכה רק בחמישה מיליון ולא בעשרה. כך על חמישה מיליון הוא נשנא לחינם…
אולם שנאת הקנאה היא באמת "חינם". משום שהחיים אינם נקודת שיא אחת, אלא כביש רחב בו כל אחד צועד בנתיב פרטי. הערך העצמי אינו נובע מהצלחה כזו או אחרת, אלא ממימוש התפקיד הייחודי שהועיד לי הבורא. מה שהופך את האדם לגדול הוא לא היותו ראשון או שני, אלא היותו המקסימום של עצמו.
לכן האחר אינו איום על המקום שלי, אלא רק דחיפה כדי להיות יותר אני ולהשלים את החלק האחרון בפאזל העולמי, שיוביל לגאולה שלמה בקרוב ממש.