מהי האכזבה מדברי "המרגלים" אודות יושבי הארץ? מה משה ציפה שהם יספרו בחזרתם אל המדבר?. הרי שלח אותם לאסוף מודיעין אודות היכולות הצבאיות של יושבי הארץ והם שבו וסיפרו את האמת, לפיה הערים מבוצרות, תושבי הארץ עזי נפש ומוכנים למלחמה?
האם הציפייה הייתה שהם יזרקו לפח את דוחות המודיעין שכתבו ויציגו מידע שקרי, כי האויב ישן על מיטתו או ממתין להם בפרחים ואורז?!. האם מישהו מעוניין לשחזר את ימי ה'קונספציה' בערב מלחמת יום כיפור, כאשר אנשי "אגף המודיעין" בצה"ל התעלמו מההתרעות שהעביר הסוכן המצרי, "מרוואן אשראף", אודות ההכנות הנמרצות של "סאדאת" למלחמה ושקעו באשליה אופטימית שהמלחמה לא תפרוץ?!.
הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות יח/141) מוצא תשובה מלאת משמעות בדברי רש"י הפותחים את הפרשה: "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". התורה סומכת את "פרשת המרגלים" ל"פרשת מרים" שסופרה בסוף הפרשה הקודמת, כדי לרמוז למהות החטא שלהם.
מרים הנביאה אמרה את האמת על חייו הפרטיים של משה, היא לא שיקרה ולא הגזימה, ובכל זאת לקתה חמורות על "עסקי דיבה". מרים הצדקנית נענשה על העובדה "שהקימה עסק" ממעשי משה. שעשתה רעש ציבורי מעניין אישי של אחיה. במקום לפנות לאהרן ולכנס ארוחת ערב על חייו של אח שלישי, היה עליה לפנות ישירות אל משה ולשוחח עמו ביחידות, כדבר אחות גדולה אל אחיה הצעיר.
כאן החטא החמור של המרגלים: הם לקו על "עסקי דיבה", על כך שפתחו "חברה ציבורית" להטלת ייאוש ומורך בלב העם. במקום לכנס "מסיבות עיתונאים" מייאשות אודות הסכנות האורבות בארץ, היה עליהם לקבוע פגישה אישית במטה המלחמה של משה ולהעביר בשקט את החששות שלהם, תוך מציאת דרכים לפתרון הסכנות.
כי כשאוהבים מדברים אחרת. כאשר מעבירים ביקורת על אדם אהוב – עושים זאת בלחש, בעדינות, ובדרך שתפתור את הבעיה ולא תעמיק אותה.
אדם חכם אמר פעם: "שניים רודפים אחרי העכבר: בעלת הבית והחתול. אבל בעלת הבית רוצה לחסל את העכברים ואילו החתול מייחל שיבואו מהם יותר…". הדרך הקולנית בה פירטו את הקשיים בכיבוש הארץ, מעידה כי לא הקשיים בכיבוש הארץ הרתיעו אותם, אלא הארץ עצמה לא מצאה חן בעיניהם. הקשיים היו רק תירוץ כדי להשניא (חלילה) את הארץ המובטחת.
מנגד, היו אחרים שהעבירו ביקורת בדרך פרודוקטיבית, כזו שמחפשת את הפתרון ולא את התקלה. פרשת "נח" מספרת על הסוף העצוב של נח: הוא נפל בשכרות והתגלגל באוהלו בחוסר צניעות. בניו הגדולים כאבו את המראה של אבא ופעלו לפיתרון.
"ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחרנית ויכסו את ערות אביהם, ופניהם אחרנית וערות אביהם לא ראו". שם ויפת צעדו אחורה אל אביהם, כשפניהם קדימה וגבם מופנה אליו, כדי לא לראות אותו בביזיונו וכיסו את ערוותו בשמיכה.
נשים לב לכפל הלשון: "וילכו אחורנית … ופניהם אחרנית וערות אביהם לא ראו". לאחר שהתורה הדגישה פעמיים שהם התקרבו עם הגב, ברור שהם לא ראו את מה שמאחוריהם ומדוע חוזרת התורה שוב "וערות אביהם לא ראו"?
כאן טמון יסוד העניין (ליקוטי שיחות י/28): שם ויפת "לא ראו את הערווה", הם לא נמשכו אל הבעייה עצמה, כמו זבוב הנדבק לזבל. הם היו נקיים בפנימיותם מהזוהמא ולכן לא התעניינו בה. הם ניגשו בשקט, כיסו מה שהיה צריך לכסות והמשיכו הלאה בחייהם. שם ויפת לא פתחו קבוצת וואטספ משפחתית רועשת בשאלה "מה עושים עם אבא", ולא כינסו דיון מומחים בתקשורת, לדון איך אירעה הנפילה של מי שלפני המבול היה "צדיק תמים"? זה בדיוק ההבדל בין מי שמחפש פתרון לבעיה ובין מי שמחפש בעייה לחפור בה.
