עשרים ושתיים שנה אני גר עם משפחתי ב"ראשון לציון". אני זוכה לפעול בעיר כשליח חב"ד וכרב בית הכנסת המרכזי. "ראשון" היא עיר נהדרת המציעה איכות חיים, אבל מבחינה רוחנית יש לה דרך להתקדם. הציבור הדתי הוא מיעוט שקט והדור הצעיר מעדיף לבנות את ביתו בקרב הקהילות התוססות בערים הדתיות ומרחבי ההתיישבות.
גם הדור הוותיק שגר כאן עשרות שנים, עובר תהליך התבגרות ותוהה האם לעזוב את העיר לטובת קרבת הילדים?. ובכן, אל הצעירים כמו אל המבוגרים, ברצוני להציע גישה מעוררת השראה בעקבות הצעד האחרון של משה רבינו.
אלפי שנים מעוררת פרשת חוקת את התמיהה הקשה: היכן הרחמים על משה רבינו? כיצד המנהיג שהוביל דור שלם ממצרים לארץ ישראל, נותר מאחור ולא זכה להיכנס פנימה? איך מי שנשא את ארונו של יוסף ארבעים שנה, ממצרים עד כמעט הקבורה בשכם, לא זכה ליחס דומה ולקבורה באדמת ארץ הקודש?
כמובן, אנו מכירים את סיפור חטא "מי מריבה", שגזר על משה מוות במדבר, אבל הלב מסרב לקבל את גזר הדין: כיצד אלוקי הרחמים "שומע תפילה", אוטם אוזנו לתחינת איש האלוקים?!
התמיהה קשה יותר, נוכח המדרשים המספרים כי משה התחנן להיכנס לארץ בארון קבורה או לפחות כעוף השמים המרחף מעל אדמת ארץ הקודש. אולם כל תפילותיו הושבו ריקם. התמיהה פורצת: היתכן?!
הרבי מליובאוויטש מצטט פרשנות מפתיעה, שהופכת את הסיפור על פניו: משה נשאר היכן שהיו זקוקים לו. הוא לא זכה להגשים את החלום היהודי להגיע לארץ, משום שהמקום שלו קרא לו וחייב אותו להישאר מאחור.
כל בני דורו שיצאו עמו ממצרים, נקברו בחולות המדבר. לאחר חטא העגל נגזר כי כל הדור ההוא ימות בחולות המדבר וייקבר שם – ומשה נותר טמון לצד בני עמו. בעת קץ הימים, שיבולע המוות לנצח והקב"ה יעמיד את משה בתחיית המתים, הוא יזכיר לפני שמים את כל בני דורו הקבורים לצידו ויקימם עמו אל תוך הגאולה בארץ ישראל.
בלשון המדרש (דברים רבה ב,ט): "אמר הקב"ה למשה, אם אתה נקבר אצלן – בזכותך הן באין עמך". כך שלא קץ המנהיגות היה זה, אלא פסגת המסירות מצד אוהבם של ישראל.
למה הדבר דומה? מעשה באדם שצעד במדבר ונפלו לו מטבעות קטנים לתוך החול. הוא המתין שיעבור רוכב נוסף עם נר וביקש להאיר לו את המרחב כדי למצוא את המטבעות. הרוכב התעניין באיזה מטבעות מדובר וכששמע שמדובר במטבעות קטנים, המשיך הלאה בביטול.
מה עשה המאבד? זרק מטבע זהב אל תוך החול וכאשר חלף רוכב נוסף קרא: "תאיר לי כדי שאמצא את הזהב". לאחר שהרים את הזהב, ביקש להמתין עוד רגע עד שיאסוף את המטבעות הקטנים. כך בזכותו של משה רבינו, ילקט הקב"ה גם את הנשמות האחרות שנקברו בסביבתו ויכניס את כולם לגאולת עולם בארץ עולם.
המסר נוגע אלינו, בני הדור שזוכים לגור בתוך גבולות ארץ הקודש. יהודי אינו שואל "מה אני צריך, אלא מה צריך אותי"?. היכן אני יכול להעניק את התרומה הגדולה להעמקת הזהות היהודית של העם בארצו? מגורים הם משאב יקר מדי, כדי לסכם אותו בשיקולים של חיי קהילה משגשגים.
עלינו לקחת בחשבון את ההשפעה של משפחה יראת שמים, הצועדת ברחוב שתושביו אינם שומרי מצוות ומקרבת את הלבבות בעצם היותה. ציבור דתי מחזק את המוסדות האמוניים בעיר ומעניק מענה גם לציבור שאינו שומר מצוות ומוכן לנסות בעצמו חינוך דתי איכותי.
נעמיק את הקרבה ההדדית בינינו ונזכה לגאולה אמיתית, עד שיקומו המתים בעת שיעלה הרצון לפניו, בקרוב ממש.