אלפיים שנה מספרים את מעשה "קמצא ובר קמצא" ועדיין נותרו בו חורים מהותיים שדורשים מענה.
נזכיר: עשיר ירושלמי ערך סעודה מכובדת והזמין את חברו בשם "קמצא" לחגוג עמו. הדוור טעה בכתובת ומסר את ההזמנה לשונאו בשם "בר קמצא". האיש קיבל את ההזמנה והתרגש מהרצון של העשיר לשים סוף למריבה ביניהם. נרגש ומאושר התייצב באולם ותפש מקום באמצע השולחן.
העשיר הופיע באולם ונתקף הלם. "בר קמצא" המנוול, העז להופיע באירוע שלא הוזמן אליו?! "תעזוב את האולם מיד", תבע ממנו והאורח שהבין שחלה טעות בזימון, ניסה למזער נזקים. "תאפשר לי להישאר כאן ואשלם את דמי המנה שלי".
-"תסתלק או שאקרא למלצרים שיעשו זאת". בר קמצא קלט שכל האולם מביט בו והתקשה לנשום. "אשלם דמי חצי סעודה ובלבד שתיתן לאירוע להימשך כסדרו. אשלם את כל דמי הסעודה, כולל האוכל, התזמורת והפרחים ואל תבייש אותי בעיני הקהל". אבל העשיר זרק אותו מהאולם.
בר קמצא מצא עצמו ברחוב ולא הבין היכן כולם? איך מכל חכמי ישראל שישבו בסעודה, אין צדיק אחד שיקום ויכריז 'אם הוא עוזב – גם אני עוזב'? נפשו בערה בנקמה והוא החליט להכאיב במקום הכי רגיש. הלך והלשין באוזני קיסר רומא על כוונת היהודים למרוד באימפריה, וכך יצא לדרך חורבן הבית השני, שאת נזקיו אוכלים עד היום. הגמרא מסכמת (יומא ט): "לא חרבה ירושלים אלא בגלל שנאת חינם".
וכל אחד שואל שתי שאלות: ראשית, איך צומחת שנאה איומה כזאת? כיצד העשיר מוותר על הצעה חלומית לקבל את דמי כל הסעודה ומתעקש להשליך את בר קמצא החוצה? היה עליו לקחת את הכסף ואחר כך להמשיך לריב עמו… שנית: מה קרה לחכמים? כיצד יכול להיות שגדולי ישראל שכל דברתם הייתה ברוח הקודש, ראו בעלבונו של יהודי ולא אמרו מילה?
ההיגיון מחייב שפספסנו משהו. החתם סופר (על הגמרא שם) מוסיף נדבך מטלטל: הייתה זו שנאה קדושה לשם שמים. אותו "בר קמצא" היה "רשע" בהגדרה ההלכתית. הוא נמנה על עדת "הבייתוסים", שכפרו בסמכות החכמים לפרש את תורת משה ונצמדו רק למשמעות התורה שבכתב. הם מרדו בעיקרי היהדות כאמונה בעולם הבא, הלכות קידוש החודש, מצוות העומר ועוד וגרמו לנזקים איומים.
שנאת יראי השמים אליהם הייתה מוחלטת ולכן כשאחד משלהם נכנס בטעות לשמחת הסעודה, העשיר התעורר בפרץ של כבוד שמים והחליט ללכת עד הסוף. וכשמדובר על מחלוקת קדושה – מי יעז לסחור בכסף? הוא דחה בשאט נפש את הצעת השוחד של בר קמצא ושמח להפגין את הדבקות בעיקרי האמונה. לכן ישבו החכמים בשקט ושמחו בסילוקו של בר קמצא מהאולם. אם העשיר לא היה עושה זאת – היה עליהם לקום ולעשות זאת בעצמם.
ואולם, זאת בדיוק הצוואה הנוראה שהותירו מגני ירושלים האחרונים: היזהרו משנאה קדושה שיוצאת מפרופורציות. היזהרו מחרמות והקמת גדרות גבוהים בין יהודים. אם כוונות טובות מובילות לכך, ששניים אינם יכולים לשבת בסעודה יחד – זה סימן שהשמש שוקעת. זה אות שנפרמים החוטים העדינים שקושרים אותנו לעם אחד והחורבן מתקרב חלילה.
כי קו דק עובר בין העמדת גבולות נכונים ובין שנאה גמורה: עלינו לדחות את החטא ולא את החוטא. להרחיק את הדעה הפסולה ולא את האדם עצמו. כלשון רבינו הזקן בספר התניא (פרק לב): 'לשנוא את הרע שבו, אבל בד בבד לאהוב את הטוב שבו'.
שכן האדם עמוק הרבה יותר מהטעויות שלו. גם הטעויות של יהודי נובעות מכוונה טובה, ובכל מקרה, חלק ממנו נשאר טהור ומושלם שלא פוגע בו החטא. לכן לצד המאבק בדעה הפסולה, עלינו לזכור כי מדובר בבני אברהם, יצחק ויעקב, והטוב ימשוך את הטוב ויאיר ויגביר את הצד הנכון.