כבר שנים ארוכות מנסים פסיכולוגים לפענח את הסוד להצלחת הנישואים, אך מעטים עשו לשם כך יותר מהפרופסור ג'ון מרדכי גוטמן, פסיכולוג יהודי אמריקאי מאוניברסיטת וושינגטון. בארבעים השנים האחרונות עוקב גוטמן אחרי העליות והירידות בחייהם של מאות זוגות, נשואים טריים לצד נשואים עם פז"ם מכובד. הכול במטרה לגלות את סוד הדבק שמקשר בין זוגות נשואים באושר, לעומת האווירה המחריבה המקננת בביתם של זוגות שזמנם המשותף קצוב.
גוטמן זוכה כיום למידה כה רבה של דיוק במחקריו, עד שהוא מסוגל 'לנבא' מראש אילו זוגות מבין נבדקיו יתגרשו בתוך שלוש שנים – והוא מפגין הצלחה בשיעור חסר תקדים במחקרי נישואים: תחזית מדויקת ב-94 אחוזים מהמקרים!
מה הסוד של גוטמן? אחד הכלים המרכזיים שלו הוא מעקב אחר סגנון ניהול הוויכוח שלהם. הדרך בה הם מנהלים את הקרב מול דעה שונה. גוטמן מבקש מהנבדקים אצלו לעורר ויכוח על התחומים הרגילים עליהם רבים בבית – החל מהגרביים הזרוקים בסלון, השאלה הגורלית מי ייצא מהעבודה מוקדם כדי להקפיץ את הילדים לחוגים, ועד אחריותו של מי לקחת עבודה נוספת כדי לכסות את חוב המשכנתא התופח. גוטמן בוחן את הדרך בה מתנהל העימות והמסקנה שלו היא ש"כל הגורמים שמכשילים נישואים או מבטיחים קשר יציב וחם, כבר נמצאים שם, בדקות הראשונות של ויכוח ומריבה" (מתוך ספרו, the Marriage Clinic).
כך שאומנות הוויכוח היא קריטית לעיצוב האווירה בביתנו. וגם לריב צריך לדעת. אז איך אפשר לריב בלי להחריב?
חברים, זו קבוצה
הדיון חשוב בהקשר מכריע נוסף: אומנות ההתמודדות עם דעה שונה הופכת להיות מכריעה מיום ליום, ולא רק במערכת הזוגית. עולם העבודה המודרני מורכב בעיקר מצוותים ארגוניים, בהם קבוצת אנשים מתכנסת וכל אחד מביא כישורים אחרים לקבוצה. כמו כושר ניסוח, כישורים טכניים או חוש אסתטי. הגורם החשוב ביותר להצלחתה של הקבוצה ולמיצוי התפוקה שלה הוא – לא מנת המשכל של המעורבים, אלא – מידת היכולת של חבריה לעבוד כצוות ולאפשר למגוון הדעות השונות להישמע.
והתוצאות מדברות בעד עצמן. קבוצות שמתאפיינות ברמות גבוהות של מתח רגשי, כמו חוסר הערכה הדדי, מקובעות לדעה אחת, תחרות או טינה בין החברים – לא מסוגלות להפיק את המיטב מעצמן, בעוד שקבוצות ששוררות בתוכן הרמוניה ודינמיקה פנימית בריאה, ממצות עד תום את הכישורים והיצירתיות של החברים.
אבל כיצד אפשר בכלל לנהל דיון רב-משתתפים, בו נשמעות כל העת דעות שונות ומנוגדות?
מתווכחים ואוהבים
בואו נקשיב למומחים מספר אחת בעולם בניהול וויכוחים: החכמים וההוגים היהודיים לאורך הדורות היו ווכחנים אינסופיים וניהלו ויכוחים אידיאולוגיים סוערים. זאת לא תהיה הגזמה לומר שהיהדות צמחה דרך מוסד ה"פלוגתא", המחלוקת. כל לומד תורה מכיר את השמות "בית הלל" ו"בית שמאי", "אביי" ו"רבא", "רבי יוחנן" ו"ריש לקיש", ועוד זוגות של 'יריבים' ידועים. קבוצות אלו ייצגו גישות שונות ומנוגדות בכל דבר ועניין, אך הם שהפכו את ארון הספרים היהודי לתופעה כה ייחודית, עם מדפים כה פורים ועשירים.
העיקרון הראשון והמקדים של חז"ל הוא: אנא, העריכו דעה שונה. במקום לראות אותה כמקור לחיכוכים והתנגשויות, חכמינו חיבבו וביקשו את הדיון הנוקב בו נשמעת יותר מדעה אחת וכל אחד יכול להביע את גישתו האישית. הם האמינו בלהט כי החכמה אינה שמורה אצל אדם אחד, שבמקרה הוא אני, אלא מפוזרת אצל אנשים רבים, ודווקא על ידי דיון משותף וסיעור מוחות פתוח, ניתן ללבן את הסוגיה עד תום ולהגיע לחקר האמת.
חשוב מכך: חז"ל האמינו שאין שום סתירה בין ויכוח סוער לבין אהבה גדולה בין הניצים. התלמוד מעיד על ההערכה הרבה ששררה בין תלמידי "בית הלל" ו"בית שמאי", שני בתי המדרש שהתווכחו כמעט על כל דבר שזז. זו לא הייתה רק רעות אידיאולוגית; שני המחנות לא הפסיקו לשדך וליצור קשרי נישואים ביניהם. חכמי ישראל ידעו להתווכח ולאהוב.
כך שוויכוח איננו תופעה רעה ושלילית; להיפך – הוא מצע מעולה להשגת צמיחה אמתית.
לא חייבים להסכים, מוכרחים לכבד
אך כל זה בערבון מוגבל. הכול מותנה בתנאי אחד ויחיד: מתן כבוד לשותף לשיח.
אנשים יכולים לחיות חיים שלמים ומאושרים בחוסר הסכמה, ובלבד שיש ביניהם הערכה ואמפתיה הדדית. תסתכלו סביבכם: אתם מוקפים בזוגות שיכולים לקיים ביניהם פערים אידיאולוגיים אדירים – הוא אוכל סטייק בקר על גחלים והיא טבעונית שלא מטגנת חביתה, הוא סוציאליסט שרוף והיא כלכלנית קפיטליסטית – אבל הזוגיות שלהם בריאה לגמרי, כי שוררים ביניהם כבוד והערכה.
זה מה שבני זוג מצפים לו באמת זה מזו. אנחנו לא מבקשים הסכמה תמידית, תאימות מחשבתית; אנחנו רוצים אמפתיה, שותפות והערכה ללא תנאי.
בקצה השני, ויכוח הופך לעימות מסוכן כאשר מסתננת לתוך הדיון נימה של זלזול בשותף לשיח; כאשר במקום ללמוד מהצד השני, אנו שומטים את הלגיטימציה תחת הטענות שלו והופכים אותן לעמדות מופרכות שאינן ראויות להקשבה. התעסקות בנייד במקום להסתכל בעיניים של הפרטנר, תגובה טעונה בבוז כמו הכרזה מזלזלת "זה טיפשי, לא הגיוני", או גלגול עיניים למרום בסגנון של: "בחייך, תעשה טובה!" – מעוררים אצל הצד השני הרגשה משפילה של "אני לא אהוד, לא מוערך, לא שווה מבט". זה הרגע המסוכן בו הוויכוח הופך לדו-קרב.
דוגמה מעוררת-התפעלות לצורת חיים הוגנת ומכבדת, התגלתה לפני כמה שנים: הרב שלמה זלמן אויערבאך היה פוסק הלכתי מוערך ומפורסם. כאשר אשתו הלכה לעולמה ונערך טקס הלווייתה לקבורה, הוא נפרד ממנה במילים הבאות: "המנהג הוא לבקש מחילה מאת הנפטר, שמא פגענו בו בלי כוונה רעה. אך אני מצהיר בלב שלם בפנייך כי אין לי על מה לבקש ממך מחילה. מעולם לא פגענו אחד בשני ולא העלבנו או השפלנו זה את זו".
אחרי גמר הקבורה, ניגש אליו אחד התלמידים ושאל: "כבוד הרב, האם לא התווכחתם מעולם? האם לא התנצחתם על כלום לאורך עשרות השנים בהם חייתם ביחד"? – "בוודאי שהתווכחנו", ענה הרב, "כמו בכל מערכת יחסים, אך הקפדנו לנהל וויכוח מכובד והוגן, שרק העמיק והפרה את הקשר בינינו".
להקשיב, לשקף, לפייס
באופן מעשי, הבה נגבש את סט הכלים לווכחנות בריאה שמשמרת את הכבוד בין הצדדים ונותנת למערכת היחסים לפרוח. הוא כולל שלושה אלמנטים. כולם מוזכרים כבר בספרות התלמודית ובמדרש, והמכנה המשותף שלהם הוא שהם משדרים 'רספקט', התייחסות חיובית ומכבדת לאדם שלפנינו.
האלמנט הראשון הוא הקשבה: שוחחו עם בן או בת הזוג שלכם בצורה כזו שכל אחד מאפשר לשני לסיים את דבריו עד הסוף, בלי לקטוע אותו. רק כשבן הזוג מסיים את דבריו, תורכם להגיב ולומר כל מה שיש לכם לומר. הקשבה אמתית, לא מלאכותית, טובה פעמיים: היא מכבדת את הצד השני, והיא גם הדרך הטובה ביותר ללמוד, פשוט להבין, מה הוא טוען. הקשבה היא עדיין הדרך הטובה ביותר ללמוד דברים חדשים, "תשתוק, תבין".
וזה לא שהקשבה היא פעילות מובנת מאליה. זה לא מקרי שאנשים מוכנים לשלם כדי לשבת בפני פסיכולוג, שרק יישב ויקשיב להם. הקשבה טהורה, מלאה, היא מצרך נדיר שלא קל להשגה. ובכל זאת, בני זוג חייבים לתרגל מיומנות של הקשבה ולגלות פתיחות ורגישות כלפי העמדה השנייה.
פתגם נהדר מפיו של האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש אומר כך: "האדם נוצר עם פה אחד ושתי אוזניים, כי יותר ממה שראוי לדבר – ראוי להקשיב".
האלמנט השני הוא שיקוף: אחת השיטות להקשבה יעילה מכונה "תמונת ראי". כאשר אחד מבני הזוג משמיע תלונה, בן הזוג השני חוזר על הטענה במילים שלו. בשום אופן לא בלגלוג או בחקיינות, להיפך: בניסיון לתפוס את המחשבה ואת הרגשות המלווים אותה. "את אומרת בעצם שההרגשה שלך היא שאני לא שותף בבית?"
שיטה זו היא עתיקת יומין. בתלמוד (עירובין, יג, ב) כבר מסופר כי כאשר תלמידי בית הלל היו עולים להציג את גישתם, הם נהגו קודם לצטט את העמדה הנגדית ורק אחר כך להציג את העמדה ההפוכה שלהם –"היו שונים דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם". זאת הייתה הדרך שלהם לבטא את הכבוד וההערכה כלפי העמדה החולקת, ולומר שהיא לגיטימית ויש לה מקום – גם אם הם עצמם לא מסכימים אתה.
האלמנט השלישי הוא פיוס: זוגות בריאים שמנהלים מערכת יחסים יציבה, יודעים לפייס זה את זו אחרי ויכוח. הם מבינים את ה'קרבן' והמחיר שמשלם הצד השני בעת העימות, ופועלים לפייס אותו ולא לתת לו לצאת מובס ומושפל.
לכן במקרה שהוויכוח יצא משליטה ובמהלך ההתנצחות נאמרו ביטויים פוגעניים שלא היו צריכים להיאמר או שהשתמשנו בשפת גוף מזלזלת – חובה לדאוג לאחות את הקרע, להביע התנצלות ולבקש סליחה על מה שקרה בלהט הרגע. אמפתיה והשתתפות רגשית הן תמיד הדרך הטובה ביותר להבריא כל מתח רגשי.
