אתם בטח יכולים להזדהות עם הסיטואציה: תוך כדי נהיגה בכביש המהיר, מגיח בפראות נהג במהירות מטורפת וחותך אותך. לפעמים הוא מצרף גם איזו צפירה מתריסה, למקרה שלא שמת לב שהוא כמעט הרג אותך!. אסור שהוא יברח כאילו לא קרה דבר. אתה חותר למגע עם העבריין הזה, פרקי האצבעות מהדקים את האחיזה בהגה, הגוף מתגייס למלחמה, הפרצוף מאדים, הלב הולם בחוזקה וצעקות נפלטות לחלל המכונית. אתה כועס. הו-הו, כמה שאתה כועס…
זה בדיוק מה שקורה כשאתה מתקשר וצועק על נציגת שירות הלקוחות, בשל חיוב מיותר בגובה ארבעים שקלים ושישים אגורות בחשבון הטלפון; וכך בדיוק את מגיבה כשסוף-סוף מתפנה לחמש-דקות-קפה, ונחרדת לגלות שבקרטון החלב לא נשאר כלום, וכרגיל אף אחד בבית הזה לא חושב על הזולת…
מבין כל מצבי הרוח השליליים שאנשים מבקשים להיפטר מהם, הכעס הוא מהדחפים המסוכנים ביותר. הכעס הוא כוח הרס וחורבן שגוזל מאתנו את שיקול הדעת ומסמם אותנו לגמרי. חכמינו אמרו (תלמוד בבלי, פסחים סו,ב): "כל הכועס – חכמתו מסתלקת ממנו", ופתגם עממי אומר: "את מה שהאהבה בונה – הכעס הורס". הזעם משתק את הבקרה העצמית ופורץ את הדרך לתגובה קיצונית ומסוכנת שעלולה להידרדר במהירות להתפרצות בלתי נשלטת. לחיות עם כעס זה כמו לנהוג מתוך שכרות; בשני המצבים איננו שולטים בתגובות ובצעדים שננקוט, כושר השיפוט שלנו לקוי ומערכת הבקרה יוצאת משליטה.
מצד שני, זה יהיה פתרון שטחי להתעלם מהכעס ופשוט לשתוק. התרגזות היא איתות חשוב על משהו שמאד מציק לנו בפנים. הכעס הוא ביטוי חיצוני לכאב או לפגיעה, אפילו ישנים, ששוכבים בתוך הלב ודורשים טיפול, ואם לא נטפל בהם או נפרוק אותם החוצה בשלב מוקדם – הם עלולים לפרוץ בהמשך בצורה חמורה ומסוכנת הרבה יותר.
אז מה עושים עם מבנה רגשי בעייתי?
זה הלב שלכם, אתם תחליטו
כדי לטפל בכעס, צריכים להיות אמיצים ולהתחיל משינוי התפיסה העצמית שלנו: אנחנו מסוגלים לשלוט ברגשותינו.
הייחודיות של המין האנושי על פני כל היצורים החיים על פני הגלובוס היא ביכולתו לבלום דחפים אוטומטיים לטובת תגובות הגיוניות ושקולות. חכמינו מצביעים על כך שהאדם הוא היצור היחיד בטבע שצועד זקוף, על שתי רגליים. הדבר מסמל שהראש שלנו גבוה מהלב ולכן הרַצְיוֹ תמיד מעל האֶמוֹצְיו, האדם ניחן ביכולת להפעיל את מערכת השליטה התבונית ולשלוט באינסטינקטים הטבעיים שבו. משפט חד שאומר הכול, מובא בספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד (פרק יב): "כל אדם יכול ברצונו שבמוחו למשול ברוח התאווה בלבו".
אז קודם כל, זה אפשרי. אנו בעלי הבית על מה שקורה בלב שלנו והכעס לא יתפרץ החוצה אם לא נפתח לו את הדלת.
תפוס מרחק
וכעת כמה טכניקות פרקטיות שיעזרו לנו להתמודד ברגע האמת, כשהדם מתחיל לטפס לראש…
קודם כל, מודעות עצמית. עלי להגיד לעצמי ברור, שאשים לב, שאני עכשיו ב'מוד' של עצבים. לעיתים אנחנו פועלים כל כך מהר, עד שאיננו מבחינים אפילו במה שקורה אתנו, אנחנו מסתחררים ומתלהמים ולא מבינים שהגענו לקצה הצוק, על שפת התהום. אז דבר ראשון, לעשות היכרות עם הכעס ופשוט לומר לעצמנו: "אני עצבני עכשיו, ואני ממש רוצה להחטיף למישהו".
אחר כך, העצה המידית הטובה ביותר היא: צינון. פשוט לסגור את הפה, ולמשך זמן קצוב לא לומר או לעשות דבר. זה הזמן לתפוס מרחק ממי או ממה שהרגיז אותנו ולמצוא הסחות דעת כלשהן. כך, שבניגוד לדחף הכעסני לפעול מהר, מיד ועם כל העוצמה – הטיפול בכעס תובע לעשות את ההיפך הגמור: לקחת את הזמן ולא לעשות כלום. שקט, עכשיו מסיחים דעת.
ה'דלק' שמניע את הכעס הוא הדיבורים הזועמים על הנושא המרגיז, לטחון אותו שוב ושוב. אנחנו רק מלהיטים את עצמנו ומוסיפים עוד קיסם למדורה. לכן, ככל שנשתוק וננסה בכוח לחשוב על נושאים אחרים, ניקח מהכעס את החמצן שהוא זקוק לו והוא ידעך מאליו.
ביחס למשך זמן הצינון, מסתבר שהעצה של סבתא דבורה, "תספור עד עשר ותירגע", היא די בכיוון, אבל לא לגמרי: היו מחכמינו שהציעו לקחת פסק זמן של שישים דקות. ויש את עצתו של רבי יהודה החסיד, מגדולי חכמי אשכנז לפני כשש מאות שנה, שלעולם לא מאכזבת. בחיבורו החשוב, "ספר חסידים", הוא מציע לא להביע כעס לפני שעובר לילה שלם. לא פחות. למרות האינסטינקט לפעול מיד, כשהדם רותח ננשום עמוק, נבצע פעולות מרגיעות של הכנה לשינה, ניכנס למיטה ונניח לדברים הבוערים עד מחר בבוקר. זאת עצת זהב שאי אפשר להפריז ביעילות שלה. אחרי שחלף לילה שלם והאיר בוקר חדש, פתאום אנו מסוגלים לשוחח בצורה שקולה ורגועה על מה שרק אתמול גרם לנו להשתולל בלי שליטה.
כך או כך, אם זה לספור עד עשר או שישים או עד שיעלה הבוקר – רק כשחלף פרק זמן מההתפרצות הראשונית, ואנו חשים מסוגלים לנהל שיחה הגיונית, ניצור קשר עם מושא הכעס שלנו ונפרט בפניו את רגשותינו בצורה שקולה ורגועה. כך נרוויח פעמיים: גם נוכל לטפל בבעיה שהרגיזה אותנו, בלי להדחיק אותה או לטאטא את קיומה מתחת לשטיח, וגם נעשה זאת בצורה עניינית ופרודוקטיבית שתוכל באמת להביא את הפתרון, ולא לירות מהמותן ולסבך את המצב עוד יותר.
אם נתנצל – נינצל
קחו עוד פטנט בדוק: לבקש סליחה, להתנצל. אם בכל זאת כעסנו, איבדנו את הראש ופגענו באנשים מסביב, נתגבר על הבושה, נבלע את העלבון ונתנצל 'כמו גדולים' בפני מי שפגענו בו. בלי מלמולים וגמגומים, נתייחס באומץ למעשה שעשינו, נביע חרטה ונבקש סליחה.
בקשת סליחה נושאת תועלת כפולה: היא גם פותרת את הריב שהתעורר כתוצאה מהתפרצות הכעס, אך לא פחות חשוב: כך מונעים התפרצויות דומות בעתיד. הידיעה העקרונית שאם ניכשל ונתפרץ בצורה לא מבוקרת נצטרך להשפיל את עצמנו ולגשת לבקש סליחה – היא עצמה תעזור למנוע מלכתחילה את התפרצות הזעם.
קו נדיב של מחשבה
ועוד עצה אחת אחרונה: אם עד עכשיו הצענו 'משככי כאבים' נגד כעס, זו כבר 'אנטיביוטיקה' שתשמיד את חיידק הכעס ותפתור את הבעיה מהיסוד. במשפט אחד: ראייה חיובית של המצב.
ראייה שונה של האירועים, מתוך מבט 'מאמין' וחיובי יותר, היא אחת הדרכים החזקות ביותר לשיכוך ונטרול כעס. מול התגובה האוטומטית של עצבים וכעס, נסו לצייר קו נדיב של מחשבה כלפי הסיטואציה שהתרחשה. במקום להרהר במה שכל כך מעצבן ומטריף כאן, תחשבו אחרת: אולי הרגע הזה עתיד להתברר בעתיד דווקא כמשהו חיובי? אולי זה סוג של שעון מעורר עבורי שנשלח ישירות מהבורא האוהב בשמים, במגמה לאותת לי לבדוק את מידת השליטה העצמית שלי או את קווי האופי שצריכים תיקון אצלי?
כך מספר התנ"ך: דוד המלך ברח מירושלים מאימת בנו המורד, אבשלום, שניסה לחולל הפיכת חצר, בדרך השיגו אותו אנשי אבשלום וביזו את כבודו. נאמני המלך ביקשו לנקום ולהיפרע מהמורדים, אך דוד הרגיע אותם ואמר (שמואל ב, טז, יא): "הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל… אוּלַי יִרְאֶה ה' בְּעֵינִי וְהֵשִׁיב ה' לִי טוֹבָה, תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה". הברנשים האלו, חשב דוד, נשלחו מהשמיים להציק לי, כדי לעורר אותי לתשובה ולתיקון עצמי.
דוד העדיף, אם כן, להפוך את הרגע הקשה לרגע מצמיח של לימוד מחדש על עצמו ועל הנדרש ממנו, במקום להעניק תשומת לב מיותרת לאיש הרע שבחר להכאיב לו.
