פרשת השבוע מלמדת על "קרבן תודה". אדם שעבר מצב סכנה ויצא ממנו בשלום, עולה לבית המקדש ומקריב קרבן על ההצלה שזכה לה. גם כיום, בזמן הגלות, אנו ממשיכים את מסורת ההודאה ומברכים ליד ספר התורה את ברכת "הגומל".
מצוות ההודאה מצטרפת לחובה הכללית לברך את ה'. יהודי מודה לקב"ה על כל דבר שהשיג ומברך עליו שוב ושוב. יותר ממאה פעמים בכל יום, אומרים תודה לה': תודה על המים, תודה על התפוח, תודה על הקרקר ותודה על היין.
התמיהה מתבקשת: מה תכלית ההודאה? מדוע ה' דורש לבטא הערכה כלפיו? ובעיקר: למה לחזור ולברך על מעשים שנראים שגרתיים ופעוטים?
הנה הסבר מאיר עיניים שמציג הרבי מליובאוויטש (התוועדויות תשמו א/600): "עניין השמחה בא על ידי הודאה, כתוצאה מכך שנותנים לו דבר טוב המביא לידי שמחה. כמו ההודאה על 'שהחזרת בי נשמתי' … וממשיך עם כל ברכות השחר, אשר כל עניני הודאה קשורים עם שמחה".
הברכה נועדה עבורנו, עוד יותר מאשר עבור האלוקים. היא הדרך אל השמחה ואהבת החיים. הברכה משנה את הגישה למה שהשגנו ופותחת את העיניים לראות עד כמה אנו ברי מזל.
הגישה האנושית היא מכוונת אכזבות וצרות. העין ממהרת להבחין בחצי הכוס הריקה, בעוד שחצי הכוס המלאה מאבדת את משמעותה. עוד אף אחד לא שיבח אותי על שחניתי את הרכב בתוך חניה אחת והשארתי מקום לאדם נוסף, אבל אילו הייתי חונה בצורה גרועה ותופס שתי חניות – מישהו יבחין בי מישהו וירים עלי את הקול…
אתם מכירים את ההתרחשות הזו: בעל חוזר הביתה עם שקיות מלאות קניות מהמכולת. אשתו מבחינה בשקיות המונחות על הרצפה ובדרך כלל התגובה האינסטינקטיבית היא: "למה הקטשופ הזה? כמה פעמים אמרתי לך שאינני אוהבת את החברה הזו…". או משפחה יוצאת לטיול בלונה פארק ונהנית יום שלם. בסוף היום, הילדים מבקשים ארטיקים וההורים מסרבים לקנות, מסיבות של מחיר או התנגדות לאכילת מתוקים. בדרך כלל, מה שייזכר מהטיול הארוך הוא הסירוב לקניית הארטיק.
ככה אנחנו: הטוב מחליק במהירות מהתודעה, בעוד שהאכזבה נתפסת ואינה מרפה. איומים וסכנות משתלטים על מרחב התודעה וצובעים את החיים בצבע קודר, בעוד שרגעי הצלחה נתפסים כדבר מובן מאליו.
ישנן כמה סיבות לחוסר המידתיות הזו, ושתיים מהן: ראשית, סיבה הישרדותית. הצלחה היא רק אירוע נחמד, בעוד שסכנה היא איום קיומי שמסוגל להשבית את חיינו. אילו נפספס פרח יפה בדרך, לא קרה כלום ומחר נמצא עוד אחד. אבל אילו נפספס נחש מאחורי הפרח – לא יהיה עוד אחד… לכן חקק בנו הקב"ה את הטבע כי איום וסכנה מעירים את כל החיישנים.
מעבר לכך, סיבה אנושית אנוכית: כשאנו מכירים טובה לאדם אחר, אנו הופכים להיות בעלי חוב כלפיו ומודים ביתרון שלו עלינו – ואין דבר שנוא יותר על האדם מאשר להיות נחות וחייב. האלטרנטיבה האינסטינקטיבית היא להכחיש את הטוב שעשו עמנו אחרים ולחפש את הלא טוב מאחורי מניעיהם.
אבל צורת הגישה הזו מצערת. היא דוחפת לאומללות ומצמיחה אנשים מרירים ורדופי פחד.
זאת הבשורה המהפכנית של מצוות הברכות: הברכה משנה את הגישה ופותחת עיניים לראות את כל החסד שזכינו לו. במקום להתלונן, אדם עוצר ומברך את ה' ומתמלא בהרגשה: "יש לי". החיים שלי מלאים. יש לי מים, יש לי בגד, יש לי בית, ויש אלוקים גדול בשמים שרוצה שיהיה לי טוב. הברכות הופכות את החיים לרצף של הצלחה, מידו המלאה הפתוחה והרחבה.
הברכות מעודדות אותנו גם להיות מכירי טובה זה כלפי זה: אבא שמסיים ארוחת ערב ואומר לאימא: "תודה, היה מדהים" – הוא מציף את הבית בהרגשת שלמות ומלאות. אין מתנה גדולה יותר מזו, שהורים יכולים להעניק לילדיהם.