חיים זוגיים אידיאליים, מתוארים במונח "שלום בית". אף שהחתן והכלה מבורכים בברכות רבות, כמו "אהבה ואחווה, שלום ורעות", אבל תמצית האושר הזוגי מתוארת במילה "שלום".
היהדות סובבת סביב השלום. כשמשה נפרד מיתרו בדרך לגאולת ישראל ממצרים, יתרו מברכו: "לך לשלום". המשנה מסיקה כי הדרך לפנות זה לזה היא בברכת "שלום", שהוא אחד משמותיו של הקב"ה. תפילת "שמונה עשרה" מסיימת בברכות רבות, "שים שלום טובה וברכה חיים חן וחסד ורחמים", אבל הברכה נחתמת בשלום: "המברך את עמו ישראל בשלום". ושוב: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו".
חזון ה"שלום" מגיע לשיאו ביום השבת קודש, בה מאחלים זה לזה: "שבת שלום". בעבר רווח האיחול "שבתא טבא", גם החגים מכונים בשם "יום טוב", אבל השבת הפכה להיות מזוהה עם ה"שלום". גם נרות השבת נועדו לשם "שלום בית", ואנו מקבלים את המלאכים בשירת "שלום עליכם".
מהו ה"שלום"? כיצד נראים חיים שיש בהם שלום בית?
פרשת "בחקתי" מבטיחה ברכות נפלאות להולכים בחוקות ה': "וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ". נשים לב שברכת ה"שלום" היא תוספת על ברכת ה"ביטחון". היא קומה גבוהה מהבסת האויבים וסילוקם מן הדרך.
הרבי מליובאוויטש נוגע במהות העניין (ליקוטי שיחות יח/206): "שלום" הוא משורש "שלימות" ו"השלמה". הוא היכולת להרכיב אחד משניים. זו המסוגלות ליצור מיזוג של דעות שונות והרכבתם לידי דעה אחת, בצורה כזו שכל אחד מביא את עמדתו אל תוך הקשר.
השלום הוא לא רק היעדר לוחמה ואפילו לא הכלת עמדה שונה, הוא היכולת המופלאה של שני צדדים להתמזג אל אחד, כאשר כל צד מוצא את עצמו בתוך ההכרעה. המסקנה היא שילוב של קצת "חסד" וקצת "גבורה" והגעה אל ה"תפארת" שהיא מידת האיזון והשילוב בין דעות מנוגדות. "שלום בית" הוא המצב בו אני מאפשר לזולתי להתמלא בתוך הקשר והוא מאפשר לי להתמלא בתוך הקשר.
השלום הוא אהבת הניגודים והיכולת לפרות ולרבות ממחלוקת. הוא ההבנה שהחכמה איננה מרוכזת אצל אדם אחד, שבמקרה הוא אני, אלא היא שילוב של גישות מגוונות, שכולן יחד יוצרות את השלם.
ארון הספרים היהודי צמח מתוך מחלוקת. הספרות היהודית היא הגדולה בעולם ביחס לגודלנו באוכלוסייה, וזאת בגלל שיטת הלימוד ב"חברותא", בה הלומד אינו הוגה לעצמו וממתין לחבר שימחא כף לשמע רעיונותיו המבריקים, אלא מבקש את ה"איפכא מסתברא". אחד אומר כך, השני גורס ההיפך, הם מרסנים את האגו ומקשיבים בתשומת לב, עד שנוצרת תפיסה מורכבת ומשולבת מתוך סיעור המוחות.
באופן אישי אספר כי אני זוכה להיות חלק ממערכת כותבים, היוצרים "מערכי לימוד" ו"מפגשי שיח" עבור עובדים במקומות עבודה במרחב הציבורי. המפגשים מיועדים עבור הציבור הכללי שאין לו ידע מקדים בספרות היהודית והעריכה מצריכה הנגשה ותיווך בשפה פופולרית.
ניגשתי אל כתיבת השיעורים בביטחון עצמי, כמו אחד שיודע הכול. הצגתי כמה דוגמאות לאנשי תקשורת ושיווק והם 'קטלו' את הכתיבה לחלוטין. הם העירו על כל מילה ונאלצתי לאסוף את כבודי, לכתוב הכול מחדש ולהטמיע את הערותיהם בפנים.
למדתי כי אם הנך רוצה לעשות משהו קטן, בגודל שלך – תעבוד לבד. אבל אם אתה רוצה לעשות דברים גדולים שפורצים הרבה מעבר – תקים צוות. הדרך אל הגדלות עוברת דרך קטנות ואי אפשר לצמוח בלי להירקב ולעשות מקום ליכולות נוספות מסביבך ומחוצה לך.
נסיים באנקדוטה חדה: נתן ילין-מור היה עיתונאי וכותב חריף מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. פעם נפגש עם הרבי מליובאווויטא והרבי אמר: "אני קורא את הטורים שלך". נתן נדהם: "וכי הרבי מסכים עם הדעות שלי?!".
"אילו הייתי קורא רק מה שאני מסכים אתו – הייתי קורא מעט מאוד…", השיב הרבי בחיוך.