אחד הסמלים היחידים שהשתמר מימי ראשית התנ"ך הוא דמותה הקפואה של "אשת לוט". חז"ל אמרו (ברכות נד,א): "הרואה אשתו של לוט – מברך שתי ברכות: עליה אומר 'דיין האמת' ועל לוט אומר 'זוכר הצדיקים'".
בקרב החוקרים ישנן דעות שונות, היכן עומד נציב המלח באזור הרי סדום של ימינו. זהותו של המקום אינה מוחלטת ולכן אין מברכים עליו, אבל ברור שהדמות מעבירה מסר נצחי, שאנו נדרשים להתעמק בו.
העיר "סדום" הייתה סמל לרשעות ורוע. זעקת הסובלים מרשעות תושבי העיר עלתה השמיימה וה' מחליט להפוך את העיר על יושביה. שני מלאכים נשלחים למלט את לוט ומשפחתו, טרם תיהפך העיר. הבורחים מצווים לא להביט אחורה ולרוץ קדימה לכיוון היציאה. אשת לוט לא שולטת בגעגועיה לעיר מולדתה ומסתובבת אחורה בבעתה, כאשר ענן אש וגפרית נוחת על העיר ומשמיד אותה. האישה הופכת לתל מלח דומם, אשר נותר קפוא שם עד היום.
השאלה היא, מה עומד מאחורי העונש המוזר? ולמה הפכה למלח ולא לגפרית?.
רש"י כותב כי אשת לוט סירבה להגיש מלח לאורחיה ולכן נענשה במלח. אולם קשה להבין: היא כנראה סירבה לתת גם שמן זית ופלפל שחור ולמה לא הפכה לפלפל?.
רבי יוסף בכור שור כותב כי העיר כולה הפכה למלח, ככתוב בפרשת "נצבים": "גפרית ומלח שרפה כל ארצה … כמהפכת סדם ועמרה". המלח היה מעורב עם הגופרית שנחתה מהשמים או שחום האש אידה את המים באזור ונשאר מהם רק המלח. אכן באותו איזור נוצר ים המלח המוכר לנו. אבל גם הפירוש הזה טעון בירור: הפסוקים אינם מזכירים כאן ירידת מלח מהשמים ולמה אשת לוט נענשה באופן הזה?
ה"כלי יקר" כותב הסבר מלא לקח: המלח מסמל את תמצית סערת הנפש המתחוללת בנו, לנוכח אדם נזקק המבקש צדקה. תרומה לאחרים גורעת את הממון הפנוי שנותר בכיס. היא כשלעצמה פעולה מרה. אבל בשלב הבא מתעשר הממון והנתינה מכניסה בו ברכה.
הצדקה היא ההכרה בכך, שיש לנו שותף גדול בעשיית הרווחים. יש כתובת מתוכננת לכל שקל המתגלגל בעולם והקב"ה דואג שהכסף ינחת אצלנו בכיס. הוא מוביל השגחות פרטיות מבוקר עד ערב, כדי שהלקוחות יבחרו בנו ולא במתחרה שלנו. הפרשת המעשר או החומש מרווחינו היא החזר על הנתינה שהגיעה מהשמים. ההחזר גורם לכך, שהקב"ה יראה בנו שותפים נאמנים וירצה להשקיע בנו יותר ויותר.
בכך דומה הנתינה למלח: הוא תבלין מר שאינו ניתן לאכילה. אבל כאשר בוזקים אותו אל המאכל – הוא מעשיר פלאות את התערובת כולה ועושה את ההבדל בין מאכל תפל לארוחת מלכים. כך אמרו בירושלים (כתובות סו,א): 'מלח ממון – חסר'. מי שרוצה 'למלוח' את ממונו ולהעשיר אותו – יחסיר ממנו לצדקה וירוויח את ברכת ה' שהיא תעשיר.
אשת לוט סירבה להעניק מלח לאורחיה, שכן היא כפרה בתועלת של הנתינה. לכן הפכה לנציב מלח נצחי, כתזכורת תמידית לכוחה של הנתינה. הצדקה אינה גורעת מהכסף השייך לילדינו. להיפך, היא התבלין האלוקי שמכניס את בורא העולם כשותף בעסק שלנו, מי שעליו נאמר: "לי הכסף ולי הזהב".
ההשוואה בין הצדקה למלח, מייצרת עוד מסקנה מעשית חשובה: המעלה בנתינות קטנות רבות, על פני נתינה אחת פעם בתקופה. כוחו של המלח הוא בפיזור שלו, כאשר בוזקים ממנו מעט בסלט, מעט בדגים, מעט במרק וכך מעשיר את המטבח כולו.
כך כותב הרבי מליובאוויטש (אגרות קודש יז עמוד רפט): "במה שכותב אודות מצב הפרנסה הדחוק של אביו… יעשה ענינים המוסיפים בהצלחת ה' יתברך וברכתו, וכוונתי על עצת חז"ל 'מלח ממון חסר' – להרבות בצדקה ולחלק את הסכום בנתינות רבות". פיזור הנתינה יעורר רחמים מהשמים לגאולת ישראל, כהבטחת חז"ל: "אין ישראל נגאלים אלא בצדקה".
