אירוח שלוש המלאכים באוהלו של אברהם, הוא מודל מושלם של הכנסת אורחים. אברהם מציב בפני כולנו רף גבוה של פתיחת הבית והלב בפני הבאים במעוננו.
אברהם עוזב את השכינה שבאה לבקרו ורץ לקבל את אורחיו. הוא אינו מפקיד נער או משרת על מלאכת האירוח, אלא טורח עבורם בגופו. אברהם מגיש לשולחן גם ארוחה חלבית וגם בשרית (עם הפרדת הזמן הנדרשת בין הארוחות) ושוחט שלוש פרות, כדי להעניק לכל אורח מנת "לשון", שנחשבת לאומצת הבשר האיכותית ביותר.
הרמב"ם מתפעל במיוחד מפרט אחר במלאכת האירוח (הלכות אבל יד): "שכר הלווייה (ליווי האורח בדרכו החוצה) מרובה מן הכל. והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה: מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן … וליוויים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים כל שאינו מלווה – כאילו שופך דמים".
מפתיע לגלות כי עיקר הכנסת אורחים היא לקום וללוות מעט את האורח בדרכו החוצה. הדגש העיקרי אינו על הסעודה בתוך הבית, אלא דווקא מה שקורה אחריה. לדברי הרמב"ם, המונח "אשל" שנאמר אצל אברהם ("ויטע אשל בבאר שבע") והפך להיות סיסמת האירוח של בתי המלון – פירושה הוא "אכילה, שתיה, לוויה" ולא כמקובל: 'אכילה, שתיה, לינה'.
התמיהה עולה: כיצד 'הכנסת אורחים' הפכה להיות מצוות 'יציאת האורחים'?
הרבי מליובאוויטש מוצא כאן את סוד מערכת היחסים האנושית והקשר הלבבי בין הבריות. כמה נאים הדברים לאומרם, לגאון החסד של דורנו, שהקים את המערכת העולמית של "בתי חב"ד", שמשמשים גם כרשת מרכזי הכנסת אורחים הגדולה בעולם.
עלינו להבחין בין "צדקה" ובין "הכנסת אורחים". צדקה נועדה להחיות את גופו של העני, לתת לו כסף או מזון שיקיימו אותו. אולם "הכנסת אורחים" נועדה להחיות את נפשו של האורח. להעניק לו חברות, כבוד ובית. אנשים מבקשים להתארח בביתנו – לא בשביל הסעודה עצמה. הם יכולים לאכול בביתם או לבקש צדקה ולקנות אוכל. אדם נכנס לביתנו כדי להיות חלק ממשפחה ומקהילה.
הסעודה עצמה אינה מעניקה עדיין את הכבוד המיוחל. האורח ממלא את בטנו, אבל בתוך תוכו עשוי לחוש לחץ עמום, שמא מכביד ומעיק בנוכחותו. הוא יושב על קוצים ותוהה, האם לא מצפים שיילך לדרכו וישחרר את בעלי הבית לנפשם.
סוד גלוי הוא, שאורחים אוכלים בעיקר כשבעלי הבית עוזבים את השולחן והולכים למטבח להביא עוד מנה… הרגעים המעטים שלא מביטים באורח, הם היחידים בהם הוא מרגיש נוח ומשוחרר.
אולם כאשר מסתיימת הסעודה ובעל הבית קם ממקומו ומלווה את האורח החוצה, הוא כאילו לוחש לו: 'נעמה עלי נוכחותך ואני מבקש עוד רגע איתך'. הצעד הקל מחיה את נפשו של האורח וזוקף את קומתו. הוא מעניק פנים חדשות לחווית האירוח מראשיתה. מנגד, כאשר האורח קם לבדו ובעל הבית נותר ישוב מאחור, נפשו של האורח מתמוטטת לתוכה.
זה עומק דברי הרמב"ם: "וכל שאינו מלווה – כאילו שופך דמים". הרמב"ם אינו מתכוון רק לסכנת שודדי הדרכים שהייתה מצויה בימיהם וארבה לאורח בחוץ, אלא לתשפוכת דם האורח בתוך ביתנו, בתחושתו הקשה כאילו הכביד והעיק בנוכחותו.
זה ביטוי נוסף לכלל הידוע ומשנה החיים: "הדברים הקטנים, הם הדברים הגדולים". הצעדים הקלים והמילים המדויקות שנאמרות בזמן הנכון – הם מכריעים את החיים אותם נחיה.
