עקֵדת יצחק על המזבח, מסמלת את ההכנעה המוחלטת בפני ה'. אברהם נצטווה ליטול את בנו האהוב שנולד אחרי מאה שנות ציפייה ולהעלותו קרבן. אברהם לא הרהר ולא שאל, אלא מילא את הציווי בזריזות. רק ברגע האחרון, כאשר אחז את הסכין להניפה על צוואר בנו, קרא מלאך ה' מן השמים: "אברהם אברהם … אל תשלח ידך אל הנער, כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה".
ההכנעה המוחלטת של אברהם, נחשבת לזכות הגדולה העומדת לעם ישראל. פרשת העקדה פותחת את תפילת השחרית מדי בוקר ונקראת רגע קודם תקיעת השופר בראש השנה. שכן כדברי רבי יצחק אברבנאל: "הפרשה הזאת היא קרן כל ישראל וזכותם לפני אביהם שבשמים".
אולם בימינו אפשר לערער על ייחודיות ההתבטלות של אברהם. להבדיל אלפי הבדלות, כותרות החדשות מהארץ ומהעולם מספקות מדי יום מעשי הקרבה בגרסאות עדכניות יותר: מתאבדים מסוגים שונים בוחרים למסור את חייהם, תמורת מטרה חשובה לטעמם ואף משגרים בשמחה את בניהם למות, למען מטרות דומות.
מה מפליא במעשה העקדה של אברהם?.
הרבי מליובאוויטש מעניק הבחנה כבירה (ליקוטי שיחות חלק כ/73): רבים מוכנים להקריב את חייהם, עבור קידום מטרה שהיא חשובה בעיניהם מחייהם הפרטיים. אבל מעשה העקדה לא היה דומה לכל אלו. הוא לא היה מקדם שום מטרה ואידיאולוגיה. להיפך, עקדת יצחק משמעותה חיסול המפעל שהקים אברהם.
אברהם הקדיש את חייו על מנת להרחיק את האומות מאלילי ההבל והקמת מפעל אמונה באלוקים רחום וחנון. הריגת בנו יחידו על המזבח, בדומה להעלאה על המולך כדרישת האלילים, פירושה בגידה בכל מה שחינך אליו. הריגת יצחק, משמעותה גם חיסול היורש שאמור להמשיך את מפעל האמונה שהקים.
עקידת יצחק הייתה מנוגדת גם לאופיו האישי של אברהם והוא לא היה יכול למצוא בה שום הישג. חשוב לזכור את הסיפורים המטרימים בתורה למעשה העקדה. הם בונים את דמותו כאיש חסד בעל לב רחב, מכניס אורחים לבבי ובעיקר רחמן במידה קיצונית שחס על חייהם של הגרועים בבני האדם.
הפרשה מתחילה עם אברהם היושב בפתח אוהלו "כחום היום" ומחפש אורחים. היה זה יומיים לאחר שאברהם מל עצמו בגיל תשעים ותשע שנים ועכשיו הוא יושב בחוץ מודאג. לא ממצבו הרפואי, אלא מכך שעליו לאכול ארוחת צהריים ללא אורחים. לפתע הוא זוכה לאורח משמים: הקב"ה בכבודו ובעצמו בא לבקר אותו, אבל בעוד אברהם משוחח עם השכינה, הוא מבחין בשלשה אנשים מתקרבים מרחוק והוא עוזב את ה' וממהר לקבל את פני האורחים בסעודה דשנה.
בסיפור הבא, הפיכת סדום, אברהם נאבק להציל את חייהם של אנשי סדום הרשעים והחוטאים, אלו שייצגו את ההיפך הגמור מדמותו הרחמנית. הוא מסכן את חייו בוויכוח נוקב עם הקב"ה, הכול במטרה להשאיר בעולם את אנשי סדום המושחתים.
איש אציל כזה, אינו יכול לחוש כל ערך בהריגת בן חף מפשע. המעשה היה ממוטט את סולם ערכיו ומפעל חייו. ובכל זאת אברהם קם ונוטל את המאכלת לשחוט את בנו יצחק, אך ורק מתוך ציות מוחלט לדברי ה'.
אברהם, כמו יצחק ויעקב, זוכה לכינוי "אב". אבא נאבק עבור הילדים וסולל את הדרך עבורם. נכונותו של אברהם לציית לציווי האלוקי כנגד הווייתו, אופיו ומצפונו, הנחילה לנו את עקרון המסירות המוחלטת לדברי ה'. אין בה כל מבוקש אישי, מלבד לזכות לקיים את רצונו יתברך, למעלה מטעם ודעת ושלא על מנת לקבל פרס.
זאת מסירות נפש במובנה הקיומי והעכשווי: לא במובן של מסירת החיים, אלא בעיקר במסירת ה'אני' הפנימי לבורא העולם.
