המבנה של "הימים הנוראים" מעורר תמיהה. ב"ראש השנה" פותחים את השנה הבאה עלינו לטובה. אנו מניחים מאחור את כאבי השנה שהייתה, נפרדים מלוח השנה הקודם, מניחים בצד את "זמני הדלקת הנרות" של השנה החולפת ופותחים שנה חדשה למניין בריאת העולם.
אחרי "ראש השנה" נכנסים לעומק "עשרת ימי תשובה" ובהם שבים לבקש מחילה על חטאי השנה הקודמת – זו שכבר חלפה ועברה. ההתעסקות עם השנה שהייתה מגיעה לשיא ב"יום הכיפורים", כאשר כשמו, הוא מעניק כפרה על מה שאירע לפניו.
מדוע לא נכון יותר להקדים את "יום הכיפורים" ל"ראש השנה"? למה "עשרת ימי תשובה" לא נקבעים ב-כ' באלול, נקיים בהם חשבון נפש נוקב על השנה שהייתה ונתקן את הצריך תיקון, אחריהם יבוא "יום הכיפורים" שמזכה במחילה וסליחה על משגי השנה הקודמת, ואחריו נתחיל שנה חדשה בראש השנה?
כך מתנהל כל סוחר בריא: לקראת סוף השנה הוא סוגר את העסק ל"ספירת מלאי", מגבש כיוונים אודות המחלקות שצריכות חיזוק או שינוי, ואז מתחיל שנה חדשה כשהוא בשל לזינוק קדימה.
התמיהה חריפה יותר מבחינת סדרי הדין: אנו מאמינים כי "אהבת עולם אהבתנו" ו"אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים". ה' יושב בדין בתור "אבינו מלכנו", כמו מלך ששופט את בנו יחידו ומבקש פתח להוציאו זכאי. לכן נכון לקבוע ראשונים את "עשרת ימי תשובה", בהם נתחנן למחילה על חטאינו, אחריהם ניכנס למכונת הכביסה של יום הכיפורים, שמטהרת מכל חטא ועוון, ורק לבסוף נבוא אל "ימי הדין" של ראש השנה, כשאנו נקיים ויוצאים זכאים במשפט.
התמיהה הטרידה את בעלי המוסר האחרונים, ותלמידי "רבי ישראל סלנטר" ביארו אותה מכיוונים שונים. הפלא הוא, שהשאלה לא עולה בכתבי החסידות, ככל שראיתי. כנראה שהתפיסה החסידית אודות עומקם של "ימי היראה" מיישבת היטב את הסדר (ראו אגרות מלך מהרבי מליובאוויטש א/מב-ג וליקוטי שיחות יט/303).
תחילה מגדיר אדם את זהותו, ורק אחר כך עובר לבקש מחילה על מה שדבק בו מבחוץ. תחילה הוא מתחנן להיות נאמן לעצמו ורק אחר כך עובר לייחל כי יסולק ממנו מה שמונע ממנו להיות הוא.
השאלה הבסיסית בכל תהליך שינוי או טיפול היא: מי עומד לפנינו? מה הוא מבקש? ומה הוא מסוגל להיות? האם הוא אדם רע שמנסה להידמות לטובים, או אדם טוב שנכנע לרגע לפזיזות, לחולשה ולרעש החיצוני? המענה על שאלות אלו הוא המפתח לכל תהליך צמיחה.
בראש השנה אנו מבטאים את האמת האלוהית ומכריזים: "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה". הקול העדין של השופר מבטא את צעקת הלב המבקש: "מלוך על העולם כולו בכבודך והופע על כל הארץ ביקרך". בראש השנה אין וידוי ואמירת "על חטא", אין מקום לכישלון ופצע והוא יום טוב בממתקים ובמעדנים.
רק לאחר שהגדרנו את זהותנו והכרזנו את הציפייה לחיים בעלי ערך ומשמעות, אפשר לפנות אל ימי התשובה ולסלק את החבל שנכרך על הרגל. לאחר שנעמדנו על הגובה האמיתי, אנו מכניסים את החטאים והכשלים אל המסגור הנכון: הם האויב ולא המהות; הם מה שמונע מאיתנו להיות אנחנו, ולא מה שאנחנו.
אילו היינו הופכים את הסדר ומקדימים את ימי התשובה והכפרה, היינו מגבשים זהות מבוססת אשמה. היינו מגדירים את המהות שלנו דרך הכשלים והחטאים וניגשים לתהליך התשובה מתוך עמדה של נכשלות. ברור שמאבק כזה הוא חסר סיכוי.
הקדמת ראש השנה ליום הכיפורים מעניקה מבט מחיה. היא מבודדת את היצר הרע כרעש חיצוני חולף, ומציבה במרכז את הנשמה הטהורה שרוצה ויכולה לחיות את החיים שהיא באמת ראויה להם. תפיסה עצמית כזו מעמידה אותנו באור נכון לפני "אבינו מלכנו" ומבטיחה להיכתב ולהיחתם לשנה טובה ומתוקה, שנת גאולה וישועה כפשוטה.