זה אחד הסיפורים התמוהים בתנ"ך: הגבר מבקש לשאת אישה אחת, והגורל מזמן לו אישה אחרת. ההתנגשות חוזרת על עצמה בשלוש מערכות: בליל הנישואים, בחיים עצמם ובקבורה במערת המכפלה.
יעקב אבינו מגיע לחרן ופוגש את רחל על באר המים. הם מוצאים בכך סימן טוב ומסכמים להינשא. ליתר ביטחון מחליפים סימנים מוסכמים, כדי לוודא שהיא תעמוד תחת החופה ולא מישהי אחרת. אולם בליל הכלולות מתרחשת תרמית ולאה מוכנסת תחת רחל. "ויהי בבוקר והנה היא לאה".
יעקב דבק בתוכנית הראשונית ועובד עוד שבע שנים בשדה, כדי לשאת גם את רחל, אבל התוכנית משתבשת שוב: רחל מתה בצעירותה (ל"ע) ולאה היא זו שמאריכה ימים לצידו ומגדלת את ילדיו. הגורל מפתיע בפעם השלישית, כאשר לאה קבורה לצד יעקב במערת המכפלה ואילו רחל טמונה הרחק משם, בדרך אפרתה היא בית לחם.
מה משמעות הסיפור, שהוא בעצם קשר הנישואים שהוליד את עם ישראל ואת כולנו?
התורה מעניקה רמז משמעותי: "ועיני לאה רכות ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה". גם זה טעון בירור: כיצד פוגעים בכבודה של לאה ומספרים לכל תלמיד כיתה א' כי עיניה של אמנו היו פגומות?! האם לא די לומר שרחל הייתה "יפת תואר" ומכלל הן נשמע לאו?!
הנה תפישה חסידית משנת חיים, שאחריה איננו אותם בני אדם שהיינו לפניה (ליקוטי שיחות לה/153): היופי מסמל שלמות ישרה ורחל ירדה לעולם מושלמת. היא שתקנית, וותרנית ומוסרת את המזל שלה לאחותה ולילדיה. לאה, לעומתה, אינה שלמה מטבעה, היא זו שנאבקת לכתוב גרסה יותר טובה של עצמה. "עיניה רכות" – כדברי הגמרא (בבא בתרא קכג), משום שהייתה בוכה על גורלה ונאבקת לשפר אותו.
אם רחל היא הצדקת, שצריכה רק לחבק את המסלול שנכתב עבורה מהשמיים, לאה היא בעלת התשובה, שכותבת את מסלול חייה מחדש.
יעקב הצדיק מבקש לשאת את רחל הצדקת, כך חייו יהיו מושלמים וגם ילדיו יהיו דומים לאימם. אבל הקב"ה מעביר מסר הפוך: לא בראתי עולם של מושלמים, יצרתי עולם של מתקנים, שמייצרים את הטוב בעצמם. הקב"ה אומר ליעקב ולכולנו כך: 'אני מסוגל לברוא הכול בעצמי, מלבד היצירה החשובה ביותר: את לידת הטוב. אני בעצמי טוב ואינני יכול לייצר אותו מחדש ורק אתם שמתמודדים עם חושך, יצרים ורגשות סוערים, יכולים להביא לשיא את מלאכת הבריאה ולברוא חיוביות היכן שהיא אינה קורנת באופן טבעי.
הפער בין רחל ולאה, בולט אצל ילדיהן: רחל יולדת בנים כמותה, יפים בגשמיות וברוחניות. את יוסף הצדיק, יפה התואר ויפה המראה, ואת בנימין, שעליו אומרת הגמרא (בבא בתרא יז,א) כי היה ראוי לחיות לעולם ולא למות. לאה, לעומתה, יולדת את כל המורכבות הרגשית הסוערת של השבטים: ראובן הכעסן, שמעון ולוי החמסנים ויהודה שכושל מול תמר ומכירת יוסף. אבל ילדי לאה מביאים לעולם את התשובה. "ראובן פתח בתשובה תחילה", כדברי חז"ל, ויהודה הוא מורה הדרך הנצחי לבעלי התשובה, כשמדהים את העולם ומודה לתמר, ואחר כך מתייצב באומץ מול יוסף ותובע לשחרר את בנימין.
לאה חינכה את ילדיה כי אנחנו לא מושלמים, זה התפקיד של בני רחל. אנחנו נועדנו לתת לקב"ה נחת מסוג חדש: 'כוס תה עם נענע', מר שממותק היטב ומעלה אל המגרש את מי שנחשב היה מחוץ למשחק.
והמאמץ משתלם. חז"ל דרשו: "ושם הגדולה לאה – שמתנותיה גדולות". היא "אם הבנים שמחה": אם ראובן בכור השבטים, אם לוי שמזרעו יצאו משה, אהרן ומשפחת הכהונה, אם יששכר שמזרעו יצאו ראשי הסנהדרין, אם זבולון שהוציא מזרעו את תומכי התורה בממונם, וכמובן, אם יהודה שמזרעו ייצא משיח בן דוד, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.