לפני שבועיים נולד לנו בן ברוך ה'. זכינו כרגיל לעשרות שיחות "מזל טוב" לבביות, אבל הפעם נשמע קול נוסף. מעבר לברכה השגרתית של "תזכו לגדלו", היה משפט מתאים לתקופה: "כל הכבוד לכם, זה כל כך חשוב בימים הלא פשוטים הללו".
ידידנו התקבצו לביתנו בליל שבת, לחגוג את סעודת ה"שלום זכר". ביניהם היה אדם מבוגר שממעט לצאת מהבית. הוא סיפר שהתלבט האם להשאיר את רעייתו לבדה, לצלילי האזעקות שיכולות לפרוץ בכל רגע, אבל הם החליטו ששמחת הלידה שלנו היא גם שלהם. כי זו התשובה ההולמת להרס שהתרחש בשמחת תורה.
פרשת "ויצא" היא שיעור על תרומתה של הילודה. התורה מספרת על הלידה הרביעית של לאה אמנו. לאה קרנה מאושר על ההישג שזכתה לו. היא הפכה לאימא העיקרית של עם ישראל, זו שכבר ילדה ארבעה מתוך שנים עשר השבטים. הרגשת תודה הציפה את לבה והיא קראה: "הפעם אודה את ה', על כן קראה שמו יהודה".
חז"ל הצטרפו לאושרה של לאה ושיבחו (ברכות ז): "מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה לקב"ה, עד שבאה לאה והודתה לו".
כאן מתרחשת הפתעה. הפסוק ממשיך וקובע: "ותעמוד מלדת". המזל הטוב של לאה נעצר והיא לא הצליחה להרות שוב. הפסוקים עוברים לספר על נשותיו האחרות של יעקב – בלהה וזלפה – שיולדות את ארבע השבטים הבאים.
התמיהה עולה מאליה: היכן הצדק? האם זו התודה שמגיעה למי שאמרה תודה?!
לאה הודתה ולא ביקשה עוד. היא הכירה טובה על העבר, אבל ביקשה שזה ייגמר בעבר. היא התכוונה לרמוז: 'די, מספיק, אין לי צורך בילדים נוספים'. בלשון רבי אברהם אבן עזרא: "לא אחמוד להיות לי עוד, כאומרת, אודה את ה' שנתן לי כל זה ויספיק לי".
הכתוב מביע מורת רוח מהגישה ומכריז: "ותעמוד מלדת". כי אין מספר ילדים שהוא די והותר. אין כמות ילדים שהיא 'משפחה טובה' ואיננו זקוקים לעוד. ילד הוא השותפות שיוצרים ההורים עם בורא העולם להביא חיים. הוא התרומה הגדולה ביותר לעמנו. הוא יגדל ויהפוך להיות שבט בעם ישראל, שייצור בתורו שבטים נוספים לתפארת כולנו.
כמובן, יש גבול ליכולת של אישה ללדת וכל אחת צריכה לעשות את החשבון הפרטי שלה בהתאם ליכולותיה. אבל ברמה העקרונית, ילד הוא שליחות, זרוע נטויה בנוכחות ובהשפעה של עם ישראל.
אין בעולם שני ילדים זהים. לא נוכל למצוא שני אנשים שנראים בדיוק אותו הדבר. כל ילד הוא ראשון מסוגו. הוא מעניק נחת ייחודית משלו. לאה נוכחה בכך בעצמה. בסופו של דבר, היא ילדה עוד שני ילדים, שגדלו להיות מהשבטים החשובים בעם ישראל: "יששכר", שהתברך בכישרונות אינטלקטואליים יוצאי דופן והוציא מזרעו תלמידי חכמים וראשי סנהדרין. ו"זבולון", שחונן בכישורי מסחר והבנה עסקית, וילדיו הצמיחו את העושר הכלכלי היהודי. לאה נוכחה כי אין גבול לנחת. כל ילד הוא מתנה ייחודית להוריו ותרומה כבירה לעם ישראל.
מעשרה למאה אלף
אדם חכם עשה חשבון על פוטנציאל הצמיחה שלנו: הורים שיולדים עשרה ילדים – משפחתם מונה עשרה. אם כל אחד מעשר הילדים, יילד אף הוא עשרה – אחרי שני דורות הם מאה. אם כל אחד מהמאה, ימשיך ויילד עשרה ילדים – בדור השלישי הם אלף. בדור הרביעי הם יהיו עשרת אלפים ובדור החמישי ימנו מאה אלף צאצאים.
הנה דרך חיובית לפתור את הבעיה הדמוגרפית, לשגשג מעל האומות ולקיים את הברכה שניתנה לאברהם אבינו: "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, וירש זרעך את שער אויביו".