לא מזמן פנה אלי אדם בהצעה להכנת שיעור: "תכתוב על חשיבות הבוקר הבריא. המאמץ שצריך לעשות כדי שהתחלת היום תהיה שמחה ובטוחה".
"חוויתי שנים של דיכאונות", הוא סיפר, "לחצים, מתח וחוסר ביטחון עצמי, שפגעו קשות בתפקוד היום-יומי שלי. טיפול פסיכולוגי ממושך העלה, שהרבה נעוץ בבוקרי הילדות שלי. השכמת הבוקר בביתנו הייתה צונאמי של מתח וצעקות. הוריי מיהרו לצאת לעבודה והוציאו אותנו מהמיטה כמעט בכוח. הקולות המרים נותרו תקועים בזיכרוני ומעצבים עד היום תפיסת חיים קודרת".
האיש מצטרף אל מאות מנכלי"ם ומצליחנים, המתגאים בבניית הבוקר שלהם. הם מנהלים בתשומת לב את השעה הראשונה של היום ולא נותנים לה לברוח אל האינסטינקט והדחוף. הם פותחים את הבוקר בקריאת טקסט מחזק, בהתעמלות בוקר ובתכנון המשימות הממתינות להם. הם בעיקר נזהרים מהמעשה שעושים שמונים אחוז מאתנו: רצים אל הטלפון ומפקידים את החיים בידי כוחות זרים. מהרגע הראשון של היום נסחפים אל מה שכותבים אחרים וטובעים בים של חרדה וסטרס.
היהדות מדברת על כך אלפי שנים. התורה מעניקה יחס מכונן ומעריץ ל"קרבן התמיד", הקורבן שהוקרב בבית המקדש בבוקר ובערב. פרשתנו מצווה: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". מדי יום ביומו, בחול ובשבת, ביום טוב ובמועד, התחילו וסיימו את היום בבית המקדש בהקרבת קורבנות התמיד.
ה"תמיד" היה סוד קיום הבית. כל עוד הוא הוקרב על המזבח – הבית היה מוגן ויד האויב לא שלטה בו. בפעם הראשונה שחסרו כבשים להקרבת הקורבן – נעלמה ההגנה ובאותו יום נפרצו חומות ירושלים והסוף המר נראה באופק.
המשנה אומרת (תענית ד,ו): "חמשה דברים אירעו לאבותינו בשבעה עשר בתמוז … בטל התמיד והובקעה העיר". המפרשים מסבירים את הקשר בין האירועים, כמסופר במסכת סוטה (מט,ב): כאשר צרו מלכי בית חשמונאי זה נגד זה (בסוף ימי הבית השני), היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופסה במורד החומה והגויים היו מעלים בחזרה שני כבשים לקורבן התמיד.
היה שם זקן אחד, שהיה מכיר בחכמת יוונית ואמר לאויבים שצרו על ירושלים, כל זמן שהכוהנים עוסקים בעבודת הקורבנות, אין נמסרים בידיכם. למחרת שלשלו הכוהנים דינרים במורד החומה והעלו להם הגויים בחזרה חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה נעץ ציפורניו בה והזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה. באותו יום חסרו להם הכבשים להקרבת התמיד ובאותו יום הובקעו חומות העיר.
הרבי מליובאוויטש מוצא את סודו של קורבן התמיד בשמו הייחודי: "תמיד". זאת למרות שהוא הוקרב רק בבוקר ובערב ולא ממש "תמיד". המונח "תמיד" מתאים לפסוקים "שויתי ה' לנגדי תמיד" ו"טוב לב משתה תמיד" – אלו תחושות שאכן שוכנות בליבנו "תמיד". אבל קורבן התמיד היה רק "קבוע" ו"יום-יומי", אבל לא "תמיד"?
המעשה שעושים בתחילת ובסוף היום נשאר לתמיד. הוא מעמיד ומעצב את תפיסת החיים וכל ההמשך נעשה באורו ובצלמו. קורבן התמיד הוא פטנט של יצירת חיים. בורא האדם והעולם מגלה איך מעצבים חיים מושלמים: בוקר טוב הוא יום טוב, בעוד שבוקר רע הוא יום רע.
חז"ל העניקו לנו מתנה: תפילת "מודה אני", שאומרים מיד בפתיחת העיניים בקומנו מהשינה. טרם עולה תחושה אינסטינקטיבית של מתח ותסכול ממשימות היום, יהודי פותח את הלב בשירת הודאה לקב"ה על ההזדמנות הנפלאה שעומדת בפתח ומעצב את כל מה שיבוא אחריו.
ימי "בין המצרים", בהם אנו מייחלים לבניין ירושלים, הם הזדמנות טובה להתחזק בתפילת "מודה אני" בכוונה שלמה. להרהר בכל מילה ממנה ולפתוח את היום בהרגשה בטוחה של "רבה אמונתך": בורא העולם מאמין בי וסבור שהעולם זקוק לתרומה שלי. לא צריך יותר מזה, כדי להסתער בשמחה על שליחות החיים הייחודית המצפה רק לי.
