פרשת "פנחס" רומזת לפיסה חסרה בחייו של משה רבינו: העובדה שבניו אינם ממשיכים את תפקידו החשוב בהנהגת ישראל.
משה מבקש מהקב"ה, למנות לו יורש מתאים: "יפקד ה' אלהי הרוחת לכל בשר, איש על העדה: אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה".
"מדרש רבה" מענק הסבר מרטיט לעיתוי הבקשה כאן: "כיון שירשו בנות צלפחד את אביהן, אמר משה: הרי השעה שאתבע צרכי. אם הבנות יורשות, בדין הוא שיירשו בניי את כבודי. אמר לו הקב"ה: 'נוצר תאנה יאכל פריה' (משלי כז יח) – בניך לא עסקו בתורה, אבל יהושע הירבה לשרתך … והיה מסדר את הספסלים ופורס את המחצלאות בבית המדרש שלך… כדאי שישמש את ישראל".
לאחר ש"בנות צפלחד" זכו לרשת את נחלת אביהם, התעורר משה לבקש אודות ירושת ההנהגה לבניו. אבל בקשתו נדחתה בידי ה', ויהושע בן נון היה זה שירש אותו.
צערו של משה מתעצם לאור העובדה, שהוא צעד מוקף בבני משפחתו. כאשר עלה לשמים לארבעים יום, הוא השאיר את "אהרן וחור" – בנה של מרים, להנהיג את העם במקומו. כאשר טיפס על הר סיני לקבל את התורה, הוא היה מלווה ב"אהרן, נדב ואביהוא ושבעים הזקנים". ניהול הכספים למשכן התנהל ביד משה וביד "איתמר בן אהרן הכהן". אבל אלו אחיו ואחייניו ולא בניו שלו.
בעל ה"קיצור שולחן ערוך", רבי שלמה גאנצפריד, מוצא כאן רמז מעצים: התורה שייכת לכל אחד. בניו של משה אינם יורשים אותו, משום שכל יהודי מן השורה צריך להיות "בנו של משה רבינו". גדולי תלמידי החכמים היו חסרי מעמד וייחוס. רבי אליעזר בן הורקנוס מרד באביו והלך ללמוד בגיל 28. רבי מאיר היה ממשפחת גרים אדומיים, ורבי עקיבא החל ללמוד תורה בגיל ארבעים. רבי עקיבא עלה על רבו והגמרא אומרת (מנחות כט) כי עומק פענוח דברי התורה של רבי עקיבא, עלה במובנים מסוימים על לימודו של משה רבינו.
בעוד ש"כתר כהונה" ו"כתר מלכות" קשורים באופי נפשי ולכן עוברים בתורשה מאב לבנו, "כתר תורה מונח ועומד ומוכן לכל, שנאמר 'מורשה קהילת יעקב', כל מי שירצה – יבוא וייטול" (רמב"ם הלכות תלמוד תורה).
הרבי מליובאוויטש הפיק מכאן מסר נוסף ומשנה חיים, הנוגע בליבת המשימה החינוכית (ליקוטי שיחות יח/347): חינוך הוא להאהיב את התורה על הלומד. לא להסתפק בדרשות נאצלות, אלא לגשר על המרחק בין חוכמת ה' ובין הנברא ולתת לאדם החומרי את ההכרה כי התורה היא שלו.
משה רבינו היה "איש האלוקים", הוא חי בעולם של אמת מוחלטת בו אין דבר מלבד התורה. הוא נתן את התורה מלמעלה למטה, אבל כדי לחנך נדרש נדבך נוסף: לגרום לתלמיד לקבל את התורה. לעורר ב"נפשו הבהמית" סקרנות ותשוקה אל חכמת ה', כי היא המתנה המתוקה בעולם.
המחנך מוכרח לרדת לעולמו של התלמיד ולהעמיד אותו במרכז. לגרות אותו להעלות שאלה טובה, להעצים ולשבח אותו על הישג ולהעניק פרס. לספר סיפור מרגש, לנגן ניגון המזכך את הנפש ולמשוך את ליבו באהבת התורה ולומדיה.
הרבי לא רק דיבר, אלא פעל ועשה. הרבי הקים תנועת נוער עולמית בשם "צבאות ה'", שעוררה את ילדי ישראל להתקדם רוחנית באמצעות טיפוס בסולם דרגות צבאי, תחרויות ופרסים. הרבי הסביר כי הדרך היחידה לחנך ילדים למשמעת וקבלת עול בעידן של "חוסר סמכות", היא "על-ידי מערכת של משמעת ומילוי פקודות שהם רגילים לה, מערכת כזו שהילדים עצמם ימצאו אותה קרובה לרוחם".
רק כאשר מתיישבים על הארץ ומשחקים עם הילד בקוביות, הוא מרגיש כי התורה של האבא והאימא – היא גם התורה שלו.
