כיצד אפשר להבין את הדמות המפוצלת של בלעם בן בעור? איך נוצר הנתק בין הראש ובין הלב, שבא לידי ביטוי בהתנהגות שפלה וחסרת עכבות?
בלעם היה איש ענק, עליו נאמרו המילים המדהימות: "יודע דעת עליון". ראשו טייל במדרגות העליונות של הרקיע והוא קיים קשר גלוי וחי עם הקב"ה. העתיד היה פרוש לפניו כמו ההווה והוא צפה את מה שיקרה בעתיד הרחוק – יותר טוב ממה שאנו מכירים את המציאות הקיימת. נבואתו מתארת בפירוט את מה שיתרחש בסוף כל ההיסטוריה, באחרית הימים, כאילו הדברים קורים כעת מול עיניו. חז"ל אמרו בהתפעלות כי כוח הנבואה של בלעם, השתווה לזה של משה רבינו, ככתוב (דברים לד,י): "ולא קם עוד נביא בישראל כמשה" ודייקו חכמינו (במדבר רבה יד,לד): "בישראל לא קם נביא כמשה, אבל באומות קם והוא בלעם".
אבל בעוד ראשו בשמים, ליבו במעמקי החטא. בלעם הפגין התנהגות בזויה כאחרון המושחתים. ראשית, בעצם המוכנות לקלל אומה שלמה שלא עשתה לו דבר. להפעיל את כוח האלוקים שבפיו, כדי לגרום נזק למיליוני אנשים אותם לא פגש ולא הכיר. שנית, בלעם חשף חמדת בצע יהירה, כשרמז על המחיר היקר שהוא גובה: "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב". לבסוף, הוא ירד עד המדרגה התחתונה בסולם המוסר, כשהציע לבלק להפעיל את נשק יום הדין כנגד ישראל: "אלוקי ישראל שונא זימה הוא" ולכן עליך לשלוח את בנות מואב לקצה מחנה ישראל, לפתות את הגברים לדבר עבירה – והקב"ה ינקום בהם את נקמתו, חס ושלום.
התמיהה עולה מאליה: איך נוצר הקרע בין הראש ובין הלב? כיצד יכול אדם לראות את השכינה ולהתנהג ברמה מוסרית המתאימה להולך על ארבע?
זה פרק הדרכה משמעותי לחיים (לפי הרבי מליובאוויטש, ליקוטי שיחות כא/195): בלעם ידע הכול, הוא דיבר על כל הדברים הנכונים – וחשב שזה מספיק. הוא היה סבור שאם אתה יודע מהו יושר ומדבר על יושר – אתה נהיה אדם ישר. בלעם היה שייך לאסכולה שאמרה: "זה לא משנה מה אתה עושה, העיקר מה שאתה מרגיש" וההרגשה הנכונה תעצב את החיים.
אבל זה לא עובד, כי מרעיונות לא משתנים. רעיונות נותרים בראש ואינם מעצבים את המציאות. רק מסגרת חיים מעשית של דינים והלכות דקדקניים בחיי היום-יום – מעצבת את התודעה ומייצרת דרך חיים.
היהדות אומרת הפוך מבלעם: "זה לא משנה מה אתה מרגיש, השאלה מה אתה עושה". כי האדם הוא מה שהוא עושה שוב ושוב, אז המעשים הקטנים עולים אל הראש וסוחפים את הלב. כשאדם חי לפי ההוראות הפרטניות והדקדקניות של השולחן ערוך ומקפיד לסחור ביושר ולהחזיר עודף עד האגורה האחרונה. כשהוא מקפיד לשמור פיו ולשונו ולא לדבר רכילות ולשון הרע ואף לא לשנוא אדם בליבו – הוא נעשה איש הגון. כשאדם קם בבוקר ואומר עשרים ברכות השחר ואחר כך צועד לבית הכנסת ומניח טלית ותפלין ואחרי התפילה מתעכב כמה דקות לשיעור תורה קצר – הוא נעשה מודע למציאות העליונה.
התוצאה של הגישות השונות, באה לידי ביטוי בפערים החמורים של פרשתנו. מול משה העניו, ששירת את ישראל במסירות ארבעים שנה ולא ביקש אגורה משכורת – בולטת דמותו של בלעם, בעל התאווה שאינו יודע שובע. כי משה הפך את הרגשות למעשים, ואילו בלעם הזניח את המעשים ודיבר על הרגשות.
כך סיכמו חכמינו: 'היה רגיל ושגור בפיו של רבא: תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים, שנאמר: ראשית חכמה יראת ה', שכל טוב לכל עושיהם".
