תפילות "שחרית" ו"ערבית", קרויות על שם הזמן בו מתפללין אותן: "שחרית" זמנה בשחר ו"ערבית" זמנה בערב. אבל מה עומד מאחורי השם של תפילת הצהריים – "מנחה"? מדוע אינה קרויה בפשטות – 'צהרית'?
רבי דוד אבודרהם, מפרש התפילה, אומר כי "מנחה" היא מלשון "מנוחה". שכן השמש שוקעת בשעת הערב ו'פורשת לנוח'. כך האדם חווה נפילה אנרגטית עם חילוף השעון הביולוגי אחרי הצהריים ועוצר לנוח.
תורת החסידות (ליקוטי שיחות ה/400) מוצאת משמעות עמוקה לשם "מנחה", בסיפור הפותח את פרשתנו. בעומדנו בערב חגה של החסידות, יט כסלו, הנה רעיון מעורר השראה המשקף את ההארה שמכניסה החסידות אל חיינו.
יעקב שב לארץ ישראל ומבקש לפתוח דף חדש עם אחיו. הוא משגר שלוחים לעשו בבקשה להשאיר את העבר מאחור, אבל עשו משיב בהכרזת מלחמה: "באנו אל אחיך אל עשו וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו".
יעקב עושה ניסיון אחרון לפיוס ושולח סדרת מתנות לעשו. המשלוח מתואר בביטוי הייחודי "מנחה": "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו … מנחה היא שלוחה לאדוני… אכפרה פניו במנחה". בדומה לכך נאמר בפרשת "בראשית": "ויבא קין מפרי האדמה מנחה … וישע ה' אל הבל ואל מנחתו".
"מנחה" היא מתנה יקרה המועברת בלב רוגש, וכך התפילה באמצע היום היא מתנת "מנחה" עמוקה שמשגר האדם לאלוקיו.
בעוד שתפילת "שחרית" נישאת לפני עמל היום ואילו "ערבית" נאמרת בגמר היום, "מנחה" היא התפילה של החיים עצמם. בעיצומה של סערת המשימות המחכות לפיתרון, הרעיונות היצירתיים המציפים את הראש והפגישות הלחוצות, עוצר היהודי הכול ופונה לשיחה אישית עם הקב"ה. כמו בן המרים טלפון לאביו, לעדכן במתרחש איתו.
תפילת "מנחה" יוצרת שינוי במרחב ומעניקה משמעות מאירה לכל מה שמסביב. היא מכריזה: "בכל דרכיך דעהו". חיי העשייה הטבעיים שנראים כמו מציאות עצמאית המתנהלת על פי חוקים קבועים מראש, אינם אלא מכונה המתנהלת על פי הוראות מלמעלה ותלויה בכל רגע בברכתו יתברך.
זאת ה"מתנה" הגדולה ביותר שיכול לשגר האדם אל בוראו: להעניק פנים חדשות לחומר ולגלות את הקשר אל השמים. תכלית החיים אינה להציף את האור האלוקי באותם מקומות שהוא גלוי בהם באופן טבעי, אלא לייצר את ההפתעה של הרחבת גבולות הקדושה. לחשוף את הנסתר באותם מקומות שנראים מנותקים ולהאיר את הניצוץ הפנימי המהווה אותם.
תפילת המנחה מגשימה את תכלית החיים וגורמת נחת רוח רב למעלה. לפיכך היא נושאת פונטציאל כפול למילוי בקשות התפילה. חז"ל אמרו: "לעולם יהא זהיר בתפילת המנחה, שאין אליהו נענה אלא בתפילת המנחה". כאשר אליהו הנביא עומד לבדו מול 400 כוהני ה"בעל" על פיסגת הר הכרמל וזקוק לסייעתא דשמיא עצומה להצלחת מבחן האמונה הגדול, הוא מקדים ומתפלל את תפילת המנחה.
תפילתו נענית ואש יורדת מהרקיע על המזבח שהקים. הקהל ההמום זועק את זעקת האמונה עמה חותמים את יום הכיפורים: "ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים", ומאז תפילת המנחה נושאת כוח כפול, להגשמת כל בקשותינו באהבה.
המשמעות הרוחנית של המנחה, משתקפת כבר במשלוח בעלי החיים הפיזי, שמשגר יעקב לעשו. שוחחנו פעם במסגרת זו על כך, שתכלית המנחה ששיגר יעקב לאחיו, היייתה הרבה יותר מאשר פיוס. היא נועדה להשיב את עשו הביתה ולהזכיר לו את שורשו הרוחני, כבנם של יצחק ורבקה.
עשו הוא אינו "ישמעאל", שנולד מהגר. הוא ילד שלנו שנולד מאימא קדושה. טמונים בו ניצוצות אלוקיים נעלים, שפרצו החוצה בדורות מאוחרים יותר אצל גרי הצדק האדומיים שבאו מזרעו, כמו רבי עקיבא ורבי מאיר. ההתקרבות של יעקב אליו, נועדה להסיר את השכבות הקשות המכסות את יופיו הפנימי ולהזכיר לו ולכולנו כי לא נוותר לעולם על שום בן אבוד.