מיהם הגיבורים שמקבלים הכי הרבה הכרת תודה בתודעה היהודית? מהו המאבק שזוכה להערכה המשמעותית בהיסטוריה שלנו?
מעניין לגלות כי המאבק האמיץ של משה ואהרן להוצאת העם ממצרים, לא זכה להנצחה בתפילה. מחברי הסידור לא תיקנו הודאה לשני האחים הגדולים שהוציאו אותנו מחרות לרווחה, בסגנון 'בימי משה ואהרן, כשעמד פרעה מלך מצרים לשעבד את אבותינו בפרך ולהשליך את הבנים ליאור'. מרדכי ואסתר, גיבורי הפורים, זוכים ליום אחד של הודאה, בנוסח "בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה, כשעמד עליהם המן הרשע להשמיד להרוג ולאבד".
אולם המועד הארוך בשנה, תוקן לכבוד משפחת החשמונאים. במשך שמונה ימים כפול שלוש תפילות וברכות המזון, אנו שבים וקוראים בהערכה עמוקה: "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כשעמדה מלכון יון הרשעה להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".
אנו מלאי הערכה לגבורת מתתיהו ובניו, שנאבקו למען האלוקים ולא למען האדם. הם מסרו נפשם למען היהדות ולא למען היהודים – ומעטים הגיבורים שמוכנים לצאת למאבק מהסוג הזה.
במצרים ובשושן הבירה קם איום על חיי העם והאדם. פרעה ואחשוורוש נאבקו בעצם הקיום היהודי וביקשו לעקור את הכול. פרעה ביקש להרוג את הבנים ואחשוורוש ביקש להשמיד ולאבד את כל עם מרדכי, טף ונשים ביום אחד. קל לסחוף את הציבור כנגד צורר פיזי המאיים על החיים עצמם. האדם רוצה לחיות ומוכן להקריב כדי להיות יותר.
אבל היוונים לא איימו על עצם קיומנו. הם לא גירשו מהארץ ולא החריבו את בית המקדש. להיפך, התרבות היוונית ביקשה לתרגם את התנ"ך ליוונית ולהפוך את ירושלים ל"אנטיוכיה".
היוונים נאבקו נגד המחויבות לא-ל עליון שלמעלה מהדעת. הם כפרו במשמעת צייתנית למערכת חוקים שאינה מהעולם הזה. גבורתו של מתתיהו הייתה לצאת למאבק למען כבוד שמים. לא למען גדלות האדם, אלא למען קטנות האדם. להכיר בכך שהיצור האנושי משרת כוח גדול ממנו. מתתיהו לא התבייש להודות כי הוא אינו מבין הכול ומשועבד לכוח רוחני, שאינו נתפס בחושים האנושיים.
להיאבק ביוונים זה היה להילחם באמת המוחלטת, כביכול. הם היו המדע, האקדמיה והתקשורת. הם היו העושר, הכוח וההצלחה. עד היום אנו חושבים יוונית ומדברים יוונית. הם העמידו את יסודות הפילוסופיה והדמוקרטיה והנכיחו מושגים שחדרו אל לב השפה העברית, כמו "פיזיקה, מתמטיקה, כימיה, אתלטיקה, אולימפיאדה, מרתון, אסטרטגיה, אסכולה, אסטניס ואנדרוגינוס". אבל מתתיהו לא נבהל והניף את נס המרד למען שמו יתברך.
המאבק המהותי מול היוונים, הזדקק בסיפור פך השמן הקטן. היוונים התאמצו לטמא את פכי השמן שנועדו להדלקת המנורה, בעוד החשמונאים נאבקו למצוא פך טהור שלא נגעה בו יד נוכרי. המאבק נראה מוזר: אם היוונים רצו להשבית את ההדלקה, שנתפסה כסמל לאומי ודתי, היה עליהם לבזוז את המנורה או לשפוך את השמנים? מנגד, כיצד מלחמת הגבורה שניהלו החשמונאים, הצטמצמה בסוף לפך קטן טהור?
הלכות טומאה וטהרה הם המקום בו נגמר השכל ומתחילה הצייתנות הכנועה. סוגיית הטומאה סתומה לחלוטין ואיננו יודעים להסביר אותה אפילו לעצמנו. דיני הטומאה אינם מעשירים את הנפש ואינם מחזקים את דבקות הרגש של האדם באלוקיו. היוונים בזו לכך. הם העריכו חוויות מיסטיות שמגדלות את הרוח. הם היו מוכנים לקיום מצוות כמערכת צעדים לגדלות אנושית, אבל בזו לקיום עיוור בתמימות של 'סבתא זקנה'.
דבקות החשמונאים בסדרת ההלכות הסתומות של הטומאה, הייתה סיכום מרהיב למלחמת הגבורה בת ארבע השנים והעמידה על השולחן את מה שיצר את הקרע מראש. אנו לא שוכחים את מה שהם היו עבורנו, כל כולנו – שלהם!.