מה מהותו של חמישה עשר באב? איך נולד חג חדש באמצע הקיץ החם?
המשנה אומרת (סוף תענית): "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ואומרות: בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל".
באותו יום היו יוצאות בנות ירושלים לחולל בכרמים ולעורר את הבחורים להקמת בתים ראויים בישראל עמהן. ספר ה"כלבו", מגדולי הפוסקים הראשונים, מוסיף רקע ליצירת המנהג (סימן סב): "ואין זה תימא (לאירוע שנראה כבסיס לפריצות)? אלא בשביל הבנות שאין יד אביהן משגת להשיאן והיו יושבות עד שתלבין ראשן אם לא המנהג הזה". היה זה פרץ דאגה ואכפתיות לבנות העניות שלא זכו להקים בית ולכן בחרו עבורן תכסיס לא שגרתי.
אבל למה בחמישה עשר באב? מדוע להוסיף חג חדש ולא לקבוע את המנהג באחד החגים הקיימים (כמו שבחרו במקביל ביום הכיפורים)? הגמרא (שם) אוספת שישה אירועים היסטוריים שהתרחשו באותו היום לאורך קרוב לאלף שנה, ומהם: "יום בו כלו מתי מדבר". יום בו הפסיקו למות אנשי דור המדבר, שנענשו בגזירת מוות בעקבות חטא המרגלים. טעם נוסף: "יום בו הותר שבט בנימין לבוא בקהל". בו הותר החרם שאסר לשאת נשים משבט בנימין, בעקבות התנהגותם הנלוזה במעשה "פילגש בגבעה". טעם נוסף: "יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו לרגל". לאחר מאות שנים בהם חצתה גדר גבול באמצע הארץ, בין מלכות ישראל בשומרון למלכות יהודה בירושלים ומנעה מיהודי השומרון לעלות לבית המקדש – באותו יום הוסרו הגבולות ואוחד העם.
לבסוף, מביאה הגמרא טעם שנאמר בשם שני חכמים גם יחד: "רבה ורב יוסף אמרו שניהם: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה … לפי שאינן יבשין". באותו יום הפסיקו לכרות עצים לבעירת אש המזבח והיו מקדימים לכרות מראש כמות גדולה של עצים שתספיק עד סוף ימי החורף. שכן מאותו יום נחלש כוחה של חמה והעצים היו מתלחלחים ומתמלאים תולעים ולכן הקפידו להקדים לכרות בימי הקיץ היבשים. הדבר נגע במיוחד לכמה משפחות נדיבות לב, שהיו תורמות מכספן את העצים ולכן היו מקדימים לתרום את הסכום שנדרש לכריתת וקניית העצים עד סוף החורף.
השאלה היא מה מהות היום? מה עצם הלוז הקושרת בין אסופת האירועים שהתרחשו במנותק לאורך מאות שנים? הרבי מליובאוויטש מציג רעיון מרגש שמחבר הכול (ליקוטי שיחות כד/53): ט"ו באב הוא התיקון של תשעה באב. מה שהתקלקל בימים הראשון של החודש – בא לידי שינוי באמצע החודש. בתשעה באב שבו המרגלים ומאסו בבכיית חינם כנגד ארץ ישראל, ואילו בט"ו באב "פסקו למות מתי מדבר", כאות לכך שהקב"ה סלח על המאיסה בארץ ישראל.
בתשעה באב התגברה שנאת החנם והקיטוב בתוכנו ואילו חמישה עשר באב נקבע ליום היסטורי בו פותחים את הלב ומחברים בחזרה את חלקי העם. הופסק החרם הקשה כנגד שבט בנימין. הוסרה גדר ההפרדה הנוראה שחתכה את הארץ ל'שתי מדינות לעם אחד'. וגם בני משפחות נדיבות-לב הקדימו ותרמו כספים גדולים למען העלאת קורבנות של יהודים אחרים. למרות שהיה אפשר לטעון כי מי שחפץ להביא קרבן לתועלת עצמו – אמור להביא גם עצים לבעירת האש. בכל זאת אנשים טובים פתחו את הלב עבור האחר ואף הקדימו לתרום את כל הכסף הנדרש לחצי שנה קדימה. פרץ מופגן של אהבת המקדש ואהבת עם ישראל.
אם כן, לא היה יום מתאים יותר לקבוע בו את מנהג הסולידריות בו בנות ירושלים יוצאות לכרמים להקמת בתים ומגשימות את הייעוד: "עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה".