מפקדי השדה שנלחמים בעזה ובלבנון, נדרשים לשאלת הבלתי מעורבים בלחימה: מה דינם של בני הכפרים והעיירות המתגוררים סמוך לבתי המחבלים? האם נחשבים חפים מפשע שאינם מעורבים בלחימה או מעורבים בפשע שעצמו עיניים מול התעצמותו?
אין חדש תחת השמש והדיון התקיים כבר בפעולה הצבאית הראשונה שקיימנו כקבוצה מאורגנת בארץ ישראל. משפחת יעקב שבה ארצה ודינה יוצאת לחפש חברות בשכם. אסון מתרחש ובן ראש העיר חוטף אותה לביתו. בעודה כלואה בידיו, אביו נכנס לבית יעקב ומציע עסקה: "תנו נא אתה לו לאשה והתחתנו אתנו, בנתיכם תתנו לנו ואת בנתינו תקחו לכם".
שמעון ולוי ההמומים ממעשה הנבלה, מחליטים ללמד לקח משמעותי למען ישמעו וייראו. הם מבקשים מכל בני העיר למול עצמם על מנת להיות ראויים להינשא למשפחת יעקב, ואז ביום השלישי בהיותם כואבים, פושטים על הבתים והורגים את הגברים בחרב. עיר שלמה מחוסלת בעבור נערה אחת.
מה עמדת יעקב על המעשה הקיצוני? הכתוב מציג סתירה קוטבית שצועקת לשמיים: בעוד שפרשתנו רומזת לתמיכה במעשה, פרשת "ויחי" שוללת אותו בחומרה.
מיד לאחר שנודע האירוע, יעקב מביע דאגה מהנזקים שייגרמו לו, אבל אינו אומר מילה על רצח חפים מפשע. "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ (שיאמרו ששיקרנו באמונתנו אחר שנימולו, ספורנו) ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי". יעקב דואג לכבוד הברית, לשלום עצמו ובני ביתו, אבל אינו מביע כאב על הרג יושבי העיר. משמע שהוא סבור שכולם היו חייבים מיתה.
יתירה מכך: התורה ממשיכה לספר כי "ויהי חתת אלוקים על הערים אשר סביבתיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב". פעולת התגמול חוללה את ההתרעה הנדרשת וגרמה לשכנים להבין שלא כדאי להתעסק עם החבורה החדשה שהגיעה לשכונה.
מנגד, בחלוקת הברכות בפרשת "ויחי", יעקב מטיח בהם תוכחה איומה: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכורותיהם … כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור". שמעון ולוי חמסו את נטיית הרציחה מעשו, כי בכעסם הרגו עיר ובזעמם מכרו את יוסף הצדיק. עונשם יהיה בכך שיתפזרו בכל קהילות ישראל, כדי שהנטיות האכזריות לא יהפכו לפצצה גרעינית שתגרום אסון.
מה השתנה מפרשת וישלח לפרשת ויחי? איך מה שנתפס כאן כבניית הרתעה, הפך לביטוי של רצחנות אכזרית? בהערה קצרה בשולי עמוד, הרבי מליובאוויטש מציע תובנה רבת משמעות (ליקוטי שיחות ה/161).
המעשה כשלעצמו היה ראוי, אבל העובדה שהוא חזר והתרחש שנית – העידה על פגם חמור בנפש של שמעון ולוי. יעקב לא דאג לגויים, כמו שהוא דאג מהיהודים והמניעים שלהם עצמם.
אנשי שכם היו חייבים מיתה. כך קובע הרמב"ם להלכה (מלכים ט) כי אחת החובות של בני נח היא להקים בתי דין לדון את הפושע ואילו תושבי שכם העלימו עין מהחטיפה האכזרית ואף שיתפו פעולה עם הפושעים ומלו עצמם, בעוד דינה חטופה וכלואה בבית החוטף. מי שאינו מתאמץ להיות חלק מהפתרון – הופך להיות חלק חמור מהבעיה ונושא באחריות לה.
אולם בהמשך קרה עוד משהו: שמעון ולוי היכו שוב והפעם הפנו את חרבם כנגד אחיהם. כמו שהתפרצו קודם למען כבוד המשפחה, כעת התפרצו כנגד כבוד המשפחה. וכאן נדלקה אצל יעקב נורה אדומה ביחס לבניו: מדוע אתם אלו שפורצים בזעם שוב ושוב? אדם שמתרגז יותר מדי פעמים, כנראה טמונות אצלו נטיות לא מתוקנות שהופכות אותו לאלים. יעקב דואג לבניו: מי ישמור עליכם מפני הנטיות הרעות של עצמכם?
זה המסר העמוק של פרשת שכם: לעתים נדרש להיות בתפקיד האיש הרע, להיות זה שגוער, מכאיב ומטיל עונש. אבל לפני שמפעילים תגובה קשה, עלינו לוודא שגזרנו את הציפורניים שלנו עצמנו והמניעים הפנימיים נקיים.