צום עשרה בטבת, יצא מכלל תעניות ישראל והוא היחיד שיכול לחול ביום שישי. בעוד שהלוח העברי מתוכנן בצורה כזו, שהצומות לא יחולו לעולם בערב שבת, כדי שלא להתענות בכניסת השבת ולהמעיט בקדושתה, בכל זאת צום עשרה בטבת יכול לחול בערב שבת ומתענים אל תוך כניסת השבת.
רבי דוד אבודרהם, מפרש הסידור (הלכות תעניות) מציג מקור בספר יחזקאל: "את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלם, בעצם היום הזה". מכפל ההדגשה "בעצם היום הזה" למדים כי הצום חייב להתקיים במועדו. לעומת הצומות האחרים שלא נאמרה בהם הדגשה כזו והם זזים לימים אחרים, מפני קדושת השבת.
האבודרהם מפיק מסקנה יותר דרמטית: אילו עשרה בטבת היה חל בשבת קודש, הוא היה דוחה את קדושת השבת עצמה, כמו יום הכיפורים החמור מכולם שמתקיים בעצם יום השבת. זאת לעומת תעניות החורבן האחרות – ואפילו החמורות ביניהן כשבעה עשר בתמוז ותשעה באב – שאינן דוחות שבת ונדחות ליום ראשון.
מהי חומרת היום? הרי עשרה בטבת מציין רק את היום בו החל המצור הבבלי סביב חומות ירושלים ועוד לא קרה דבר בתוך העיר? יחלפו עוד שנתיים וחצי עד נפילת החומות והפריצה אליה בשבעה עשר בתמוז, שהובילה לשריפת בית אלוקינו בתשעה באב וכיצד יתכן שהמבוא הפך להיות חמור מהאירוע עצמו?
זה רמז מהדהד ורב משמעות: המצור על החומות, מכריע את גורל העיר. מה שנראה כמו איום שולי ורחוק מהעין, שברגע האמת נדע לקום ולהגן מפניו, הוא תחילת החורבן המוחלט ח"ו. אם מאפשרים לאויב לצור על הגדרות לאורך זמן, הוא ימצא את רגע התורפה להפיל אותם ולשעוט פנימה.
כלל צבאי גורס: "קו המגע לעולם ייפרץ". קו הגנה צבאי, ייפול ברגע אחד כמגדל קלפים. בנקודה מסוימת ובזמן מסוים, ימצא האויב את הסחת הדעת המבלבלת כדי לפרוץ אל תוך השטח. לכן החורבן המתקרב הוא רק שאלה של מתי ולא שאלה של אם. כרמז נצחי לכך, החמירו הנביאים עם עשרה בטבת יותר אפילו מתשעה באב, כתזכורת מהדהדת שהמצור הוא אם כל הצרות.
מעבר להשלכה הצבאית, שהתעצמה שבעתיים לאחר אסון השביעי באוקטובר, הדבר נושא גם משמעות חזקה בעבודת האדם לקונו. הרבי מליובאוויטש מחדד (ליקוטי שיחות כ/355): היצר הרע הוא אומן במלאכתו ומתחיל מישיבה על גדרות האישיות שלנו. זה נשמע מפתה ותמים ולא מזיק.
היצר מתיישב בעולם המחשבה ומתרץ שאסור לעשות אבל מותר לחשוב. לא עוללנו שום דבר אסור ובסך הכול מדמיינים את המעשה האסור ומתענגים על המשמעויות שלו. היצר גם גאון בהובלה אל תחומים אפורים, שהם חצי שחור וחצי לבן, שנוגעים בגבולות החוק ומלחכים את שולי הגלימה שלו.
הפיתוי מאתגר ואנו מרגיעים את עצמנו שהעסק בשליטה ובכל רגע נוכל לברוח. אבל האמת היא שלא תמיד יהיה העסק בשליטה ומרגע שתהליך מתחיל – מתגלגלים אל תוך מערבולת אירועים שהופכים להיות חסרי שליטה.
אנשי כנסת הגדולה אמרו בחוכמתם: "עשו סייג לתורה". כלומר, קבעו מרחקי ביטחון בטוחים, כדי לא להתקרב אל הגדר המסוכנת שנוגעת באיסור עצמו. בעברית פשוטה: 'הדרך הכי טובה לעמוד בניסיון היא לא להיכנס אליו'. לשמור מרחק ביטחון ברור ולדעת שמה שאסור לעשות – אסור אפילו להתחיל אתו.
בלשון הרבי (מורה לדור נבוך א/42): "ביחס לשאלה מהי הדרך הטובה ביותר להתגבר על פיתויי היצר? הנה לא לתת לו להתקרב אפילו אל הצעד הראשון. דהיינו, כבר כשמופיעה מחשבה בלתי רצויה, לסלק אותה מהמוח מיד. הדרך לנתק את המוח מהמחשבה השלילית היא על ידי הסחת הדעת למחשבה אחרת, חיובית ומאירה. לעבור לחשוב מיד אודות דברים טובים – כיצד להביא תועלת לעצמו ולזולת וכיוצא בזה – וכך לא ניתנת ליצר אפילו גישה ראשונית לעולמנו הפנימי".