שמחת הילולת ל"ג בעומר, היא תופעה יחידה במינה. הכבוד וההערצה שרוחש עם ישראל לתנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, הם אירוע חריג שלא נמצא כדוגמתו אצל רבותיו, חבריו ותלמידיו.
איננו יודעים מתי יום ההילולא של גדול הדור בזמן החורבן, התנא רבן יוחנן בן זכאי. מעטים מכירים את יום ההילולא של התנא הדגול רבי עקיבא, רבו של רבי שמעון (הדעה המקובלת היא ט' בתשרי), אבל הילולת בר יוחאי היא אירוע השמחה הגועש והסוחף בעם ישראל. גם במהלך כל השנה, הציון הקדוש במירון הוא אתר התיירות השני בחשיבותו בארץ, אחרי הכותל המערבי.
מה סוד כוחו של רבי שמעון, הסוחף אליו כל נפש ונשמה בישראל?
רמז מעניין נמצא בביטוי "לג בעמר". נשים לב: בכל לילה סופרים את הימים "לעמר", עם האות ל' בהתחלה ("לעמר"), אבל הילולת רשב"י מכונה "לג בעמר" עם האות ב' בהתחלה. מדוע?
במיוחד שנוסח הספירה שנוי במחלוקת והניסוח המקובל הוא מכוון. הרמ"א כותב (סימן תפט) שנכון לספור "בעמר". כך נוסח הגר"א וקהילות האשכנזים למנות מדי ערב: "היום כך וכך ימים בעמר". אולם מנהג הספרדים ורוב קהילות ישראל, לספור דווקא "לעמר". לכן מתבקשת השאלה, מדוע הילולת רשב"י התקבעה בפי כל ישראל בשם "לג בעמר"?
הרבי מליובאוויטש מצטט רמז המובא בספרי אדמור"י פולין (ליקוטי שיחות ז/337): המילים "לג בעמר" הם בגימטרייה 345, בדיוק כמו המילה "משה". הניסוח רומז על הקשר המשמעותי בין גדול הנביאים, משה רבנו, לנשמתו של רבי שמעון בר יוחאי. הקשר בולט יותר, לאור העובדה שיום הילולת רשב"י חל באותו יום בשבוע בו חל יום ההילולא של משה רבנו, ז' אדר. באותו יום בשבוע יחול גם יום האושפיזין של משה רבינו, ביום הרביעי של חג הסוכות.
הדבר רומז על התרומה העצומה שהעניק רבי שמעון בר יוחאי: פעמיים נפתחו השמים ונוצר חיבור בין הרקיע לארץ. משה רבינו עלה לשמים והוריד את התורה הנגלית ואילו רבי שמעון גילה את תורת הנסתר.
התורה הנגלית – זו שנמסרת בתלמודים ובספרי ההלכה – עוסקת באדם. היא אינה עוסקת בבורא, אלא בנברא. היא מפרקת את העולם למותר ואסור, כשר וטרף, טמא וטהור, ומדריכה כיצד לחיות את החיים בדרך שלמה ונעלית. התורה הנגלית מתחילה במילים "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" ועוסקת במה שקרה אחרי הבריאה, מרגע היווצרות העולם והאדם וכיצד להמשיך משם לקדש את עצמו והעולם.
אבל מה היה לפני "בראשית ברא"? כיצד מתקיים הקשר בין האינסופיות הבלתי משתנה ובין האדם הקטן והסופי, ילוד האישה וקרוץ החומר? מה מסוגלים לדעת על הבורא עצמו, כביכול? האדם משתוקק לרומם לבו ולחבוק את בוראו, כמו ילד השולח זרועותיו לחבק את אביו.
רבי שמעון בר יוחאי פתח את השמים בפעם השנייה. ספר הזוהר פותח חלון אל הרקיעים העליונים, אל סדר ההשתלשלות שיצר הבורא – ממנו עצמו ועד הבריאה הפיזית, דרך העולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. הלימוד בתורת הנסתר הוא הגשמת תשוקת הנשמה למתוח גשר לשמים ולהשיג את מה שלא נתפס במוח האנושי.
במשך דורות הייתה "תורת הנסתר" – כשמה – נסתרת ומכוסה. ספר הזוהר היה מוטמן ומוחבא במשך למעלה מאלף שנים ולא הגיע לידיעת עם ישראל. עם הגעת האר"י הקדוש לצפת, נוצרה תנופה אדירה בלימוד הנסתר והאר"י קבע (הקדמת הרב חיים ויטאל לשער ההקדמות): "בדורונו אלו האחרונים, מצווה לגלות זאת החכמה".
הבעל שם טוב ומאורי החסידות הקימו קומה נוספת ומעניקים תרגום עכשווי למושגים קבליים. בדור רגשני ונפשי כמו שלנו, המבקש קשר פנימי ואחדותי, תורת הנסתר בפרשנותה החסידית, היא מרכיב חיוני בקשר בין האדם לבוראו. היא מזרימה חיות והתלהבות רעננים במעשה המצוות. לא נותר אלא לייחל לקיום הבטחתו של משה רבינו המצוטטת בספר הזוהר: "בגין האי חיבורא דילך, יפקון מבי גלותא ברחמים", בקרוב ממש.