חודש "אדר" יצא מכלל חודשי השנה והוא היחיד שכולו שמח. בכל ימי החודש מאיר מזל טוב, כדברי הגמרא הידועים (תענית כט): "משנכנס אדר מרבים בשמחה".
מעלת כלל החודש, מודגשת כבר במגילת אסתר: "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב". העיקרון מוביל לסדרת הלכות ייחודיות לחודש זה. הראשונה מובאת בגמרא (שם): "ישראל שיש לו משפט עם נוכרי, יגלגל אותו לימי חודש אדר, שמזלו בריא".
הלכה נוספת וחריגה בשולחן ערוך (אורח חיים תרפח,ז): "המפרש בים והיוצא בשיירה ואינו יכול לקחת עמו מגילה … יש אומרים שקורא אפילו מתחילת החודש", ומוסיף הרמ"א: "וכך נהוג". היינו שאפשר לצאת ידי חובת מגילת אסתר, החל מהיום הראשון של החודש.
הגאון רבי חזקיהו מדיני, רב העיר חברון לפני כ-120 שנה, מביא בספרו החשוב "שדי חמד", היבט שלישי למעלת אדר (מערכת חתן וכלה אות יא): בעוד שבדרך כלל, מוטב לקבוע חתונה בחצי הראשון של החודש, בו הלבנה גלויה והדבר מסמל תוספת מזל, בחודש אדר מאיר המזל בכל ימי החודש ומעמידים חופה לכתחילה בחציו השני.
השאלה מתבקשת: מה קרה בחודש אדר שהפך כולו שמח? כיצד יום הפורים, שהוא המועד הקצר בכל מועדי השנה, מאיר חודש שלם? מדוע חודש "ניסן" לא יהיה שמח בגלל פסח ו"כסלו" יאיר בגלל החנוכה?
הנה רעיון מקורי, משולחנו של הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות טז/346): יום אחד בחודש אדר, מספק עוצמה לכל ימי החודש. הכוונה היא לשביעי באדר, יום הולדת משה רבינו, שמציף את כל החודש במזל טוב.
כך מוכיחה המציאות. ידועים דברי הגמרא: "כיון שנפל הפור באדר, שמח שמחה גדולה, שבו מת משה רבינו, ולא ידע שבו מת משה ובו נולד משה". המן היה סבור שמותו של משה בשביעי באדר, יהפוך את כל החודש לחסר מזל, אבל היות שמשה גם נולד באותו יום, הפכה את המזל וניצחה את מזימת המן.
לידת משה היא בשביעי באדר, ואילו מזימת המן תוכננה לשישה ימים אחר כך – בשלושה עשר בחודש. מוכח שיום הולדתו של משה די עוצמתי, כדי לטרוף מלפניו ומאחריו ולהאיר את כל ימי החודש.
הסיבה לעוצמת יום זה, נעוצה בריבוי השמחות שנוצרו ממנו. ירידת משה לעולם, העניקה את כל מה שיש לנו: את נס חג הפסח ואת הצלת פורים, את מתן תורה בחג השבועות ואת כלל התורה והמצוות. יום מהפכני כל כך, אינו מסתכם רק באותן 24 שעות, אלא סוחף ומאיר את כל ימי החודש.
אלו דברי הגמרא (שם): "כשם שמשנכנס אב ממעטים בשמחה, כך משנכנס אדר מרבים בשמחה". היינו שסיבת השמחה מיום כניסת אדר, נעוצה במיעוט השמחה מיום כניסת אב. חודש אב הוא מר מתחילתו, משום שיש בו יום חמור וכואב ששינה את כל ההיסטוריה היהודית ויצר רצף שברים והתרסקויות לאורך הדורות. בכל פעם שאירעו צרות לאורך ההיסטוריה – הן אירעו ב"תשעה באב". החל מבכי המרגלים בלילה זה, והמשכו בחורבן בית ראשון, חורבן בית שני, וגירוש ספרד שהתרחש אף הוא בתשעה באב.
ההיפך הגמור אירע באדר: שבעה באדר הביא ריבוי שמחות לאורך הדורות, עד שמזלו מאיר וסוחף את כל ימי החודש.
השנה הזו היא מעוברת בשני חודשי אדר, וכך אנו זוכים לשישים ימי מזל ושמחה. הדבר מזכיר את ההלכה של "ביטול בשישים": כאשר מאכל טרף, מתערב בפי שישים מאכל כשר – האיסור מתבטל בתוך המותר ומאבד את תוקפו. כך הקשיים והאתגרים שהתעוררו מפרוץ השנה הזו, מתבטלים בשישים ימי שמחת אדר ומבטיחים כי גאולת פורים תהפוך לגאולה עכשיו בקרוב ממש.
*
לילה ערפילי בחודש חשון תשע"ג. כוח צה"ל סייר על גדר המערכת ברצועת עזה וזיהה מטען נפץ על אחד השערים. סרן זיו שילון, התקרב אל הגדר ופתאום נשמע פיצוץ: המטען הופעל בשלט רחוק וזיו נפצע קשות. ידו השמאלית נתלשה ועפה באוויר ואילו ידו הימנית התרסקה.
זיו החל שיקום שנמשך חודשים ארוכים, אבל הרופאים לא הצליחו להחזיר את ידו הימנית לחיים. הם המליצו לכרות גם אותה (לא עלינו). זיו חש שעולמו נחרב והוא התקשה להמשיך הלאה.
באותם ימים, קיבל הזמנה מהרב מנחם קוטנר, מנהל מטה צעירי חב"ד למען נפגעי הטרור, להצטרף לטיול בארצות הברית עם קבוצת חיילים פצועים. זיו קפץ על ההצעה והתאמץ ליהנות ככל האפשר.
ביום שישי, כג אייר, הגיעה הקבוצה להתפלל ב"אוהל" הקדוש של הרבי מליובאוויטש. הרב קוטנר הראה להם כיצד לכתוב מכתב "פדיון נפש" שייקרא על הציון, וכן הציע לזיו לומר את פרק התהילים האישי שלו. הרב הסביר כי נהוג לומר את פרק התהילים המקביל לשנות החיים ואם זיו הוא בן 25 ונמצא בתוך שנת ה-26 לחייו – עליו לומר פרק כ"ו.
אחרי שסיים את הפרק, זיו חישב שוב ומצא שיום ההולדת שלו יחול רק עוד עשרה ימים והוא עדיין בן 24. הוא קרא שוב את פרק כה.
בסעודת השבת החגיגית, שנערכה בפאר בבית חב"ד אפר-איסט-סייד מנהטן, הבחין הרב שזיו טרוד. "הרב", הוא אמר, "יצאתי מה'אוהל' בתחושה קשה. לפני שהתחלתי את קריאת הפרק, קיוויתי למצוא בו רמז אודות ההחלטה הקשה שאני אמור לקבל: האם להסכים לכריתת יד ימין שלי? בפרק כו היו שלושה רמזים חיוביים על המילה "יד" ואפילו "ימין": "ארחץ בניקיון כפיי" (פסוק ו'), "אשר בידיהם" (פסוק י') "וימינם" (פסוק י"א). מצאתי סימן טוב ושמחתי. אבל כאשר הבנתי שזו טעות ואני רק בן 24, אמרתי שוב את פרק כה ובו לא מצאתי אפילו רמז אחד למצבי".
הרב הופתע והתפלל שהקב"ה ישים לו את המילים הנכונות בפה. הוא ביקש מזיו לחשב שוב את הגיל שלו. התברר כי יום הולדתו העברי הוא כ"ג באייר!. היום הזה!. כך שהיום הופך להיות בן 25 ופרק התהלים המתאים לו הוא הראשון שקרא עם הרמזים החיוביים שמצא בו.
ביום שלישי, בעודם באוטובוס בארצות הברית, זיו אמר לרב בקול רועד: "תראה". הוא הרים את ידו הימנית והניע קלות את האצבעות. בפעם הראשונה מאז הפציעה הן נענו לו. הוא דחה את הצעת הרופאים לכריתת היד, ובחנוכה שאחריו נרשמה עוד תפנית: זיו הדליק נר ראשון של חנוכה, במחלקת השיקום במרכז הרפואי שיבא.
