האם התורה נוקטת לשון מוגזמת? האם הפסוקים יכולים לבחור ביטוי מופרז, שאין אפשרות מעשית לקיימו, אך ורק כדי להעביר מסר חשוב?
נתבונן באחד הפסוקים החשובים בתנ"ך, שנאמר בפרשת השבוע: "ואהבת לרעך כמוך". מצווה לאהוב את הזולת, באותה מידה שהנך אוהב את עצמך. כן, עלינו להרגיש קשר וחיבור נפשי אל הזולת, כמו שהאדם נאמן לעצמו.
כיצד זה יתכן? אהבה עצמית היא לא סחורה למכירה. היא מובנית כחלק ממהות החיים ובלעדיה אין קיום. אדם שחסר אהבה לעצמו במידה סבירה, הוא אומלל שלא יכול להתקדם ולצמוח ועליו לטפל בעצמו. כיצד ניתן לפזר מידה עמוקה לאדם זר שאין עמו דבר?
הרמב"ן סבור, שהתורה נקטה לשון גוזמה. מצוות אהבת ישראל היא כה חשובה ומאתגרת לקיום, שהתורה מוציאה אותה מפרופורציה ובלבד שנקשיב ברצינות. בלשונו: "ואהבת כמוך – הפלגה! (גוזמה), כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חברו כאהבתו את נפשו. ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולימד: חייך קודמין לחיי חברך. אלא שיאהב חברו בכל ענין, כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב …כמו שאמר ביהונתן 'כי אהבת נפשו אהבו', בעבור שהסיר מדת הקנאה מליבו ואמר לדוד: 'ואתה תמלוך על ישראל'".
לדעת הרמב"ן, מידת האהבה המרבית שאדם נדרש להעניק לאחר, היא מידת הפירגון. לשמוח בהצלחת הזולת ולאחל לו את הטוב שאדם מאחל לעצמו. להשבית את הקנאה הצורבת שמבקשת לטפס מעט יותר מהאחר ולקבל את העובדה שהחבר ראוי לכל הטוב שאני ראוי לו. הדוגמה המושלמת היא אהבת יהונתן לדוד, שהציל אותו מחרב שאול ובכך הכתיר את דוד בתור יורש המלכות.
תודת החסידות מתעקשת ללמוד את הפסוק כפשוטו. אם התורה מצווה על "אהבה", היא מתכוונת ל"אהבה". האדמו"ר הצמח צדק, נכדו של בעל התניא, מציע הסבר מבריק (דרך מצוותיך, אהבת ישראל): כשאדם טועה וחוטא, מופעלת תכונת האהבה העצמית, שמנקה כל עוון ומסירה כל פשע. כדברי החכם מכל אדם: "על כל פשעים תכסה אהבה".
זה עובד כך: אדם מגיע הביתה רעב בסוף יום ומגלה שאין דבר לאכול. זה יום חמישי בשבוע, שכבר נגמרו הקניות משבוע שעבר ועוד לא ערכו קניות לשבת הבאה. אין בבית עגבניה או ביצה לרפואה. הוא מאבד עשתונות ומתפרץ במילים מכוערות על רעייתו.
אחרי כמה דקות נרגע וחש בושה נוראה: "איך דיברתי? מהי אשמה בתסכול שלי?". הוא מתקשה להביט לעצמו במראה, אבל אז מופעל מטהר האוויר של האהבה העצמית והוא מוצף לימוד זכות עצמי. "עבדתי קשה כל היום ובסך הכול ציפיתי לצלחת מוכנה על השולחן. ובכלל, טעיתי פעם אחת, אבל הטעות החד פעמית לא משקפת את היופי השלם שלי". הרחמים העצמיים הולכים ומתגברים, עד שהוא הופך מתוקף לקורבן בעיני עצמו: "איך לא מבינים אותי כאן בבית וכועסים על ההתפרצות שלי…".
זו הדרישה התורנית: "ואהבת לרעך כמוך". כאשר החבר מכעיס אותך, אנא הפעל את אותה תכונת אהבה עצמית ולבש משקפי לימוד זכות. תעשה תרגיל חשיבה פשוט: אילו הוא היה אתה, כיצד היית רוצה שיפרשו את המקרה? תילי תילים של סנגוריה יצופו בראשך והתוקף ייראה באור אחר לחלוטין.
תרגיל חשיבה קטן, יכול לשנות את השיח ולהביא לכולנו ישועה והצלה. בימי ספירת העומר שאנו אבלים על אסון היסטורי בו לא נהגו כבוד זה בזה, הנה הצעד הראשון לתיקון: "ואהבת לרעך כמוך", כי החבר הוא לגמרי כמוך. גם הוא אדם נהדר, שלפעמים טועה ואומר את המילים הלא נכונות. וכמו שהטעויות שלך אינן משקפות אותך, גם הטעויות שלו אינן אלא משגה קצר שעוד רגע יישכח.
