מנהג ישראל ללמוד "פרקי אבות" בשבתות הקיץ, והשבת לומדים פרק שלישי. הפרק נפתח בדברי המוסר של "עקיבא בן מהללאל": "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".
עקיבא מזכיר כי החיים הם תכנית עבודה סדורה עם יעדים ברורים. כולנו עתידים לעמוד למשפט לפני מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו ולתת דין וחשבון מפורט על מה שהספקנו בימי חיינו.
המילים האחרונות צדות את העין: "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". מה הכוונה "דין וחשבון"? הרי הסדר אמור להיות הפוך – 'חשבון ודין'? תחילה "מחשבים" את מעשי האדם בעולם הזה, האדם גם מקבל זכות להגן על עצמו ולהצדיק את האירועים השליליים כפי שנתפסו בעיניו בזמן אמת, ולבסוף חורצים את הכרעת "דינו".
כיצד הסדר במשנה הפוך, שמשמעו כי תחילה חורצים את ה"דין" ולבסוף עורכים את ה"חשבון" שהוביל אל הדין? הרי כך עובדים, להבדיל, סדרי הדין במשטרים חשוכים, בהם ההכרעה נקבעה עוד לפני שנחטף הנאשם מביתו ונעצר, והדיון המשפטי הוא רק הצגה מרושעת עבור התקשורת?
הרבי מליובאוויטש מצטט ביאור משמעותי, שכותב הצדיק רבי נחמן מברסלב בשם סבו, הבעש"ט הקדוש (ליקוטי שיחות ו/283 מליקוטי מוהר"ן סימן קיג): באותה דרך ששופט יהודי את רעהו, כך הוא עצמו נשפט. כאשר מלאכי שמים דנים את האדם, הם אינם מכריעים את הדין בעצמם, אלא מניחים לו עצמו לעשות זאת. הם מגלגלים לפניו מקרה דומה שהתרחש עם אדם אחר וממתינים לראות כיצד יכריע את דין זולתו: האם ימצא צד זכות להקל בדין חברו או ישפטהו לחומרא?. בהתאם להכרעת דין הזולת – עושים עמו את הדין.
זה הפירוש "דין וחשבון": תחילה נותנים לו לחרוץ "דין" של אחר ובהתאם עורכים עמו את ה"חשבון" הנוגע אליו.
כך נהג נתן הנביא עם דוד המלך, לאחר סיפור "בת שבע ואוריה החיתי". נתן נכנס אל דוד להוכיחו, אבל תחילה הציג לדוד משל עממי וביקש לשמוע את הכרעת המלך: מעשה באיש עני שהיה גר בשכנות לגביר עשיר. העני התפרנס מכבשה אחת, בעוד לעשיר היה כל טוב. פעם הגיע אורח לבית העשיר והלה חס על כבשותיו. הוא חטף את הכבשה היחידה של העני ושחט אותה למאכל לאורחו. "מה דין העשיר?", שאל הנביא את המלך.
"בן מות האיש העושה זאת", הכריז דוד בזעזוע, "ואת הכבשה ישלם ארבעתים, עקב אשר עשה את הדבר הזה". פי ארבע ישלם על גזילת וטביחת כבשת הרש. "אתה האיש!", קרא נתן באוזני דוד. כמלך ישראל זכית בנשים רבות ומדוע חפצת דווקא ב'כבשת הרש' של אוריה – בבת שבע?. הנה כי כן: תחילה חרץ דוד את "דין" האחר ובהתאם עשו עמו "חשבון" על עצמו.
בכך מפרש הבעש"ט, משנה נוספת בפרקנו: "ונפרעים מהאדם מדעתו ושלא מדעתו". בית דין של מעלה נפרעים מהאדם בהסכמתו וכן שלא בהסכמתו. מה הכוונה בכך שנפרעים "מדעתו"? מי מסכים שייפרעו ממנו?. אלא תחילה נפרעים "מדעתו" – בהתאם לדעה בה הוא פוסק את הדין של זולתו, ואחר כך מכריעים את הדין הסופי "שלא מדעתו" – שהרי אינו יודע שפסק את דין עצמו.
הרבי מליובאוויטש מוצא כאן גילוי על גובהה של הנפש היהודית: יהודי עומד מעל כל מלאכי מעלה. הוא הנסיך, בן המלך, הסמוך על שולחן אביו. הוא הנושא שליחות עליונה הנוגעת לגורל הממלכה כולה, לכן אף "שרף" או "כוח עליון" אינו יכול להכריע את דינו, מלבד הוא עצמו.
טרם נשפוט אדם אחר, נעצור רגע ונזכור שה"אחר" הוא גם "אני". אני עצמי נשפט יחד איתו. די בתובנה המטלטלת הזו, כדי לחבוש משקפיים של זכות ולצבוע בחיוב את מעשי הזולת.