בערב פורים האחרון, סיימתי הרצאת הכנה לחג באולפנה במרכז הארץ והמנהל ביקש שאתעכב. אחת התלמידות מבקשת לשוחח אתי.
היא פלטה שברי מילים בקול רועד: "אחי נהרג בעזה ואני לא מתאוששת. קשה לי להתפלל אל ה', אני מרגישה שקמה חומה בינינו. למה הוא היה צריך למות? מי צריך את המלחמה הזו?". ניסיתי לומר משפטי נחמה, אבל דבר לא הרגיע אותה: "למה ה' לקח דווקא אותו? הוא היה האדם הכי טוב שהכרתי…".
התפללתי לקב"ה שישים לי את המילים בפה ולבסוף אמרתי: "אחיך ניצב גבוה מכולנו. הוא ייזכר לנצח, אחרי שכולנו נישכח. אחיך הקדוש נכנס לספר הגבורה של מרדכי ואסתר וכל פנסי הדרך שמכוונים אותנו אלפי שנים".
היא הנהנה עם הראש והתעודדה מעט, וזה המסר היחיד שמנחם את כולנו בסוף שנת השכול הנוראה הזו. הוא נרמז באחד מסיפורי הנאמנות המרגשים, זה שהמשנה מגדירה כ"אהבה שאינה תלויה בדבר".
דוד היה חתנו של שאול והשנים הראשונות הציגו כימיה בין החתן וחותנו. אבל הכול התהפך ונעשה גועש. המלך הבין כי דוד יירש אותו ולא יהונתן בנו וסירב לקבל את הגזירה. הוא גמר אומר לסלק את דוד מהדרך. דוד המודאג רצה למדוד את דופק השנאה כלפיו ופנה בבקשת עצה אל יהונתן.
יהונתן, חבר האמת, הציע לבחון את המצב בסעודת ראש החודש המשפחתית. מחר תיאסף המשפחה לסעודה בבית המלך ואתה תיעדר ממנה ונעקוב אחרי התגובות של אבא.
הניסוח המדויק של יהונתן הוא: "ונפקדת כי יפקד מושבך". כלומר, ונחסרת כדי שייזכר מושבך. השורש "פקד", משמש בשני מובנים הפוכים: "נפקד" הוא נעדר, כמו נפקדות צבאית. אבל המילה "פקד" היא גם זכירה, כמו "וה' פקד את שרה כאשר אמר". יהונתן מציע לדוד להיחסר כדי להיזכר, וכך יוכלו למדוד את רמת הזעם של המלך.
בסעודה המשפחתית התעניין המלך, "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם שלשום אל הלחם?". יהונתן השיב כי דוד הלך לאכול בבית אביו. המלך התפרץ בזעם: "בן נעוות המרדות, הלוא ידעתי כי בוחר אתה בבן ישי … שלח וקח אותו אלי כי בן מות הוא". יהונתן ההמום הבין ששנאת אביו יצאה משליטה והעביר את המסר מציל החיים לדוד.
כאן עולה השאלה על משחק המילים בו בחר יהונתן: "ונפקדת כי יפקד מושבך". 'ונחסרת כדי שתהיה נזכר'. מדוע יהונתן נוקט באותו ביטוי לשתי משמעויות הפוכות? האם היה לו מצב רוח למשחקי לשון, כשחיי דוד נתונים על חרב?!
יהונתן מעביר מסר מאיר עיניים (לפי מאמר מהרבי מליובאוויטש, ויאמר לו יהונתן תש"ל): החיסרון הוא הדרך החזקה להיות. החיסרון והזכירה הם שני צדדים של אותו המטבע וההעדר גורם להווייה. האין אינו סוף, אלא הופך את החֶסֶר לרועש ומשמעותי, שאינו נשכח לעולם.
הגיבורים שהובלנו השנה לקבורה בדממת אלם – הילדים שלא טעמו טעם חטא והמבוגרים שלא עוללו רעה, אנשי כיתות הכוננות, רכזי הביטחון השוטף ביישובים וחיילי יחידות הרגלים והיחידות המיוחדות שקפצו לתוך האש – הם נעדרים, אבל נוכחים בתוכנו לעד.
הם חיו מעט, אבל חיו הרבה. שנות חייהם נאמדות – לא לפי המספר הרשום בתעודת הזהות, אלא לפי רבבות שנות החיים שהצילו והעניקו למבוגרים וילדים וילדי ילדיהם עד סוף כל הדורות. שלנו ושלכם – שלהם הוא!.
הם שינו אותנו, הצילו אותנו מעצמנו והחזירו אותנו לעצמנו. הגבורה שלהם הסירה את הזוהמה וניקתה את הרפש. היא עוררה את מה ששכחנו: אנו יודעים לריב, אבל המשותף גדול בהרבה. אנו אוהבים את החיים, אבל אוהבים פי כמה את עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.
כשאנחנו רואים אדם שהיה לו על מה למות – אנו יודעים על מה ראוי לחיות. הצוואה שהשאירו לנו הגיבורים מקדשי השם היא: ובחרת בחיים, ונטעת שורשים והצמחת עץ של חיים יהודיים פועמים, עד שנזכה לגאולת עולם בקרוב ממש ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים והקיצו ורננו שוכני עפר – והם הקדושים בראשנו.