פרשת "בהר" מציגה את המשנה הכלכלית של התורה. הפסוקים משרטטים מבנה משק שוויוני והוגן בו לכל אחד ניתנת הזדמנות להצליח.
אחד הנושאים המרכזיים הוא איסור לקיחת ריבית על הלוואות. "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו, אל תיקח מאתו נשך ותרבית". אם אדם נופל בעסקיו וזקוק לעזרה כספית, עשה ככל יכולתך להחזיקו עומד על רגליו ואל תדרוש ריבית על ההלוואה שתעניק לו.
רש"י (שמות כב,כד) מציג את הריבית כסוג של עשיית רווח שאינה הוגנת: "נשך – ריבית היא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום עולה עד קודקדו. כך ריבית אינו מרגיש עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה". הריבית דומה לנשיכת נחש, שלוקח זמן לתפוס את הסכנה שנכנסת אליה. בשעת לקיחת ההלוואה, הלווה מרגיש רק את שטרות הכסף ומרווח הנשימה שהעניקו לו. אבל תקופת החסד חולפת ועליו להשיב את הלוואה ואולי עוד הלוואה שנלקחה קודם ואולי עוד אחת ובינתיים הריביות צומחות ומתנפחות, עד שהכול ביחד מתהפך עליו.
מה עוד אפשר לומר בגנות המסחר בריבית? מדוע התורה כה מחמירה בו, שאמרו חז"ל: "כל המלווה בריבית, כאילו כופר באלוקי ישראל וביציאת מצרים ואינו קם בתחיית המתים?".
הרבי מליובאוויטש מוצא בעיה השקפתית חמורה, מעבר לבעיה החברתית שהוזכרה: הלוואה בריבית היא ניסיון להרוויח כסף קל מדי. זוהי דוגמה קלאסית לעשיית רווחים בלי מעורבות ובלי לקיחת אחריות. אתה נותן ללווה סכום כסף שיעשה בו כרצונו ומבחינתך, הוא יכול להרוויח ממנו הון או להפסיד אותו עד הפרוטה האחרונה, אך אתה תקבל את הריבית שלך בכל מקרה.
בעצם, אתה חי מהישגי העבר ונח על זרי הדפנה. בעבר התאמצת ועבדת קשה וצברת הון רב, ועכשיו הכסף יעבוד בשבילך, ללא שום אחריות ומעורבות פעילה כעת.
בכך שונה ההלוואה בריבית מהשקעה במניות לצורך העניין או כניסה כמשקיע בעסק, שם אתה נוטל אחריות ושותפות נמשכת על הכסף שלך. הנך שרוי במתח מתמיד אודות הקורה עם הסכום שהשקעת, אתה יכול להרוויח הון ויכול גם להפסיד עד הקצה. כך שהפעילות העסקית היא פעילות שלך בהווה.
זה גם ההיגיון העומד מאחורי שטר 'היתר עסקה', שקבעו חכמים כדרך להתיר לקיחת ריבית. כאן מלווה הריבית נכנס כשותף בעסקים אותם יעשה הלווה עם הכסף שקיבל ממנו, והריבית היא אחוז מסוים שנגבה על הרווחים מהעסק. באופנים מסוימים שלא ניכנס אליהם במסגרת המצומצמת הזו – יכול המלווה לאבד את חלקו בהשקעה שעשה. כך ההלוואה בריבית, הופכת להיות עסקה בעל אחריות ומעורבות פעילה בהווה ולא רק בעבר.
היהדות מתנגדת לצורת חיים של לקיחת ריבית המבוססת על עשייה בעבר. לחיות, פירושו, לשנות. לקחת אחריות עכשווית על הקורה סביבי ולקדם אותו מדי יום למקום טוב יותר. החיים הם להמשיך את מעשה הבריאה של הקב"ה ולהכניס משמעות לתוך הקיום. אדם נברא בצלם אלוקים ולכן הוא קם בבוקר עם בערה להטביע חותם ולחולל שינוי. אולם צורת חיים של ישיבה מן הצד וצפייה על החיים מבחוץ – אינה מתקבלת.
המדרש מספר (בראשית רבה לט, ח) על הרגע שאברהם אבינו החליט לעזוב את ארץ מולדתו וללכת לארץ ישראל. אברהם הסתובב בעיר הולדתו, ארם נהריים, וראה את תושבי המקום אוכלים ושותים ומתבטלים עד שעה מאוחרת. אמר אברהם: "הלוואי לא יהא חלקי מתושבי הארץ הזאת". כאשר התקרב לארץ ישראל, ראה את תושבי המקום קמים בשעה מוקדמת ועודרים את האדמה. אמר: "הלוואי יהא חלקי מתושבי הארץ הזאת". אברהם בחר מיוזמתו לעבוד קשה, כיוון שהוא הבין את סוד הקיום: אנחנו לא מבקשים לנוח, אלא ליצור ולחדש היום ולהוביל עולם לגאולה.