פרשת "בהעלותך" היא קו השבר של דור המדבר. השבוע מתרחש המעבר בין החלום ושברו ומכאן יתדרדרו האירועים, עד לגזירת הכלייה הנוראה בחטא המרגלים.
שנת חלפה ממעמד מתן תורה בהר סיני והגיע הזמן להרים רגליים ולצאת אל ארץ ישראל. העם הענק התקדם שלושה ימים ופתאום הכול נקטע: "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה'… והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה … ויאמרו מי יאכלנו בשר: זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים".
העם היו "כמתאוננים". הפסוק אינו מספר על מה התאוננו, כי הם פשוט התאוננו, על הכול. שום דבר לא היה טוב להם. אש בערה בקצה המחנה וכילתה את המתאוננים, אבל המרמור לא נעצר. ה"אספסוף" – מחוללי ה'אסיפות' שבקיאים ביצירת אומללות – העלו 'פוסטים' כנגד המטבח המדברי: אין גיוון קולינרי וכל יום אוכלים את אותו ה'מן', שנראה אותו הדבר. תלונה נוספת נגעה לטעמו של המן, שלא כלל טעמי תיבול של בצל, שום, חציר, קישוא ואבטיח.
רוחו של משה נשברה והוא פרך ידיו בייאוש. "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם?! אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם?!". האם יש דרך להשביע אותם?! הרי אם אדוג את כל דגי הים – הם יבקשו בשר צבי, ואם אביא בשר צבי – הם ידרשו עוף. האלוקים מגיב בחריפות ומעניש אותם ב"קברות התאווה". הבשר נתקע בין שיניהם ורבים מתים.
מה אומר הסיפור על הטבע האנושי? כיצד בני 'דור דעה' – שראו ניסים יותר מכל דור בהיסטוריה – רואים את חייהם כרצף של סבל?
האמת היא שכולנו כאלה. פרשת "בהעלותך" היא תמונה מוגדלת של הטבע האנושי. האדם סובל מפגם עמוק שנקרא "הטיית השלילה": המוח נותן משקל כפול לבעיות ביחס לחוזקות. לא משנה כמה טוב יהיה, המוח מנפח את הקשיים מעבר לגודלן הטבעי ויוצר תחושה שזה כל מה שיש.
לא אשכח איך יצאנו פעם עם הילדים לפארק משחקים והיה נפלא. קנינו פיצה, שיחקנו כמה שעות, נהנינו וחזרנו לרכב מרוצים. ואז זה התחיל: שמוליק הקטן הפטיר מהספסל האחורי: 'איזה טיול דפוק היה, חבל שבאתי בכלל. כי לא קנינו ארטיקים בסוף. אבא אמר שהארטיקים יקרים בפארק ואימא אמרה שאכלנו יותר מדי סוכר…".
'הטיית השלילה' נובעת מסיבות רבות. ראשית, הטוב מובן מאליו ואינו מצריך טיפול, בעוד הרע מרגיז ומצריך תשומת לב. כאשר עשרה מכשירים חשמליים פועלים – לא מבחינים בהם, אבל כשיש מזגן אחד שלא פועל באמצע הקיץ והטכנאי לא פנוי השבוע – נוצרת תחושה שכלום לא עובד בבית הזה…
קוטריות היא גם כיף. היא מפלטו של העצל ותירוץ נוח ללא לעשות כלום. מי שדפוק לו – לא חייב דבר לאף אחד. האדמו"ר הזקן (אגרת הקדש טו) מסב את הדעת לעובדה מרתקת. המילה "הודאה" נושאת כפל משמעות בשפה העברית: "הודאה" היא הכרת הטוב על החסד לו זכינו, אבל "הודאה" היא גם הודאה באשמה בהרכנת ראש.
כי כל הודאה של הכרת הטוב, היא גם 'הודאה באשמה' על התלות בנותן הטובה והחובה להשיב לו טובה – ומי מעוניין להרגיש חייב?. הדרך הקלה להיפטר מהחובות היא להכחיש את הטובה ולקטר נגד החיים…
אולם המסר החריף של פרשת "בהעלותך" הוא שתירוצים לא מתקבלים. חלק מרכזי ב"עבודת המידות" הוא לפתח עיניים גדולות אל הטוב ולהניח אותו במרכז.
עלינו להקדיש תשומת לב רבה לאמירת "מודה אני" בבוקר. אחר כך להמשיך עם כוונה בכל ברכה מ"ברכות הנהנין" וכל ברכת "שהכל נהיה בדברו" היא הכרזה אופטימית: 'דואגים לי, טוב לי, ובעזרת ה' יהיה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב'.
