זה עידן העם, הזמן שלנו

רבים בינינו חולקים מחשבה מטרידה, לפיה אנו מצויים בתקופה ייחודית בתולדות עם ישראל, שלא זכורה כדוגמתה:

אלו ימים בהם ההנהגה הרוחנית הולכת ומתמעטת. בכל שדרות ציבור שומר המצוות – האשכנזי והספרדי, החסידי והליטאי, החרדי והדתי – מתמעטים ראשי עדה, תופשי תורה ועוצמה ציבורית, שמסוגלים לסחוף אחריהם המונים ללא פקפוק.

אפשר לראות את החיים כמקרה חסר משמעות וגם האירוע הזה הוא תאונה אקראית של רכבת שנפלה מהפסים. אבל יש גם דרך אחרת, שמשתקפת במאמר החסידות האחרון שמסר מהרבי מליובאוויטש וממקורות נוספים מאותה התקופה. בדיעבד, הכול נראה כמו הדרכה נבואית בהירה, לקראת האתגר הייחודי של דורנו.

פרשתנו פותחת: "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית להעלות נר תמיד". התמיהות מתבקשות: א. היכן שמו של משה שפותח כל ציווי בתורה? ב. מדוע בני ישראל אמורים להביא את השמן למשה, שלא פעל ככהן במשכן?

הפסוק רומז אל האירוע הדרמטי שמתרחש השבוע: הסתלקותו של משה רבינו. פרשת תצווה נקראת תמיד סמוך ל-ז' אדר, יום ההסתלקות של משה והיא רומזת לו מיד בפתיחתה. שמו של משה נעלם ממנה, כרמז לתקופה המאתגרת אחרי הסתלקותו בה ההשפעה תעבור לממד הרוחני והנסתר.

להסתלקות משה יש מטרה ברורה: "ויקחו אליך". להעביר את הכוח אל העם ולהעניק אחריות לכל אחד מהשורה. אכן ההיסטוריה היהודית היא מבנה מתוכנן של "ירידת הדורות", שפירושה התמעטות באיכות והתרבות בכמות.

כל לומד תורה יודע שדור מאוחר חייב להתבסס על דברי קודמיו ואינו מורשה לחלוק עליהם. שכן מידת הנבואה יורדת מדור לדור. התנאים חייבים להסתמך על הנביאים. האמוראים מקבלים בצייתנות את דברי התנאים, פוסקי ההלכה נשענים על קודמיהם וכן הלאה.

אולם ככל שמתרחשת ירידה באיכות הגילוי האלוקי, מתפתחת התרחבות מפתיעה בכמות הפרשנים והלומדים. התורה ניתנה על הלוחות הראשונות שירדו מכיסא הכבוד, אבל הלוחות נשברו וניתנו תחתיהן חדשות, שצמחו למטה באוהלו של משה רבינו ונחצבו בידי אדם. ארבע חומשי התורה הראשונים הוכתבו למשה מפי הגבורה בעצמה, אבל החומש החמישי – "משנה תורה" – היה "אינטרפרטציה" של משה עצמו. הסברת דברי ה' כפי שנקלטו במוחו של גדול הנביאים.

לאחר משה ויהושע שהיו מנהיגים יחידים, עברה ההנהגה לידי שכבת זקנים ונביאים. איכות ההתגלות שלהם הייתה פחותה מאשר בדורות הראשונים, אבל הכמות שלהם גדלה וכמה מהם פעלו במקביל. אחר כך נעלמה הנבואה, אבל כמות המנהיגים התרחבה עוד יותר למאה ועשרים אנשי כנסת הגדולה, ובהמשך לחברי הסנהדרין בכל דור.

כמות פרשני התורה הלכה והתרחבה אל תנאים ואמוראים, גאונים, ראשונים, ופוסקי ההלכה. מקובל לומר כי עד ימי הש"ך והט"ז, שחיו לפני כ-400 שנה, דברי התורה נכתבו ב"רוח הקודש" ומאז עוצמה כזו אינה בידינו – אולם לצד זאת, מתרחשת התרחבות והתפשטות עצומה של הכתיבה והפרשנות היהודית סביב כל הגלובוס.

אנו מצויים בשלב האחרון לפני הגאולה, כאשר האחריות מתפשטת לכל המרחב ממש. כיום, דווקא בעידן התמעטות ההנהגה הרוחנית, כל אבא ואימא הם המנהיגים של ביתם. האחריות כולה מונחת על כתפיהם ומתוך שאיבת ההשראה מתורת משה ומרועי ישראל המאירים בכל דור – הם פורצים קדימה בחיבורם אל ה' אחד.

זה 'שלטון העם' במובן החיובי של המילה. אלו הימים בהם הגענו אל תחתית סולם ההנהגה והכוח נמצא אצל כל אדם בודד, המחזיק בכיסו מכשיר טלפון ויכול להשפיע על העולם כולו. העידן הייחודי דורש מכל אחד: היה אתה משה!. היה בעצמך הקטליזטור שעושה את השינוי בביתך, בין שכניך ובמקום עבודתך, הדלק את הנר שינכיח את השכינה בפינה האחרונה לקראת הגאולה.

*

הרב ד"ר צבי הירש וויינרב היה סגן נשיא ארגון האו,יו, איגוד הקהילות האורתודוקסיות בארצות הברית. הוא חבש כמה כובעים, הן כרב שהעביר שיעורי תורה והן כפרופסור לפסיכולוגיה במרילנד. באמצע שנות השלושים שלו הופיע משבר 'אמצע החיים' והוא נעשה נבוך בקשר לעתידו: האם להיות רב או פרופסור? האם לעבור לתחום הריפוי הפרטי או לקבל משרה התנדבותית באזור מגוריו? בנוסף התלבט לאיזה מקום לימודים לשלוח את ילדיו, ואם לא די בכך היו לו גם ספיקות באמונה ותהיות פילוסופיות.

בפברואר 1971 הוא התקשר למשרד המזכירות של הרבי מליובאוויטש והציג את עצמו כ"יהודי ממרילנד" שחווה תהיות שונות ואינו יודע להיכן לפנות. לפתע שמע את קולו של הרבי על הקו. לאותו קו טלפון הייתה שלוחה במשרדו האישי של הרבי ולפעמים היה הרבי מרים את השפופרת ומאזין לשיחה. הרבי אמר למזכיר באידיש: "אמור לו שיש יהודי המתגורר במרילנד והוא יוכל לשוחח עמו, שמו הוא ויינרב".

הוא לא האמין למשמע אוזניו. הוא לא אמר את שמו, אך הרבי אמר את שמו: "ויינרב!". הוא התקשה להאמין למה ששמע וכאשר המזכיר שאל האם שמע – ענה בשלילה. המזכיר חזר שוב: "יש יהודי במרילנד עמו עליו להתייעץ. שמו הוא ויינרב".

הוא אמר בבלבול: "ויינרב זהו שמי!". ואז שמע את הרבי אומר: "עליו לדעת שלפעמים על האדם לדבר אל עצמו…".

כוונת הרבי הייתה: אני יכול לענות במקומך, אבל זה יהיה שלי ולא שלך. התורה נועדה כדי שאתה תגלה את האור בך ורק כשאתה בוחר בעצמך – הנך משתנה.