אורנה והבת שלה, יפית, נכנסו לחנות הנעליים בקניון ואילו שמואל, האבא, נכנס לחנות הספרים. הם סיכמו להיפגש בעוד שעה ליד סניף הדואר ומשם לצאת יחד למסיבת סיום שנת הלימודים של יפית. אורנה סיימה את ענייניה במהירות והגיעה בזמן לנקודת המפגש, אך שמואל לא נראה באופק. אורנה כעסה. "איפה הוא?! האירוע מתחיל עוד עשר דקות! אבא שלך חייב להרוס כל דבר!. אם יש סיכוי שאביך יוכל לקלקל משהו – הוא יעשה זאת".
כאשר שמואל הופיע, באיחור של עשר דקות, מבסוט מפגישה אקראית עם ידיד מימי התיכון אותו לא ראה עשרים שנה, אורנה סיננה בעוקצנות: "זה בסדר. האיחור שלך נתן לנו הזדמנות לדון ביכולת המופלאה שלך לשבש כל תכנית משפחתית. אתה כל כך חסר התחשבות ומרוכז בעצמך"…
אחרי רגע של הלם, שמואל התאושש ועלה להתקפה חוזרת: "את מדברת עליי?! משהו מעניין אותך חוץ מעצמך? נמאס כבר מההערות המעצבנות האלה!"…
למרבה הצער, הקטטה הזו ועוד מיליונים כמותה הן ממש לא חריגות במערכות היחסים של חיינו; הן די משקפות את מה שקורה במשפחות ובמקומות עבודה רבים. כל צורת חיים בצוותא עם אנשים נוספים יוצרת, מטבע הדברים, תקוות וציפיות גדולות, וכאשר אלו אינן מתגשמות, התגובה היא אכזבה עמוקה, שהופכת בהמשך לביקורת ארסית, אפילו קטלנית.
והשאלה אותה אנו מפנים לעצמנו – בני זוג, מנהלים במקומות עבודה או סתם חברים טובים – היא: כיצד ראוי להתמודד עם טענות וביקורות כלפי מישהו? האם מוטב להוציא אותן החוצה בשלב מוקדם, מתוך תקווה שהמבוקר מספיק בוגר ויידע לקבל את הדברים בצורה ספורטיבית, או שבין כך אנשים לא משתנים ובמקום לפתוח חזית, עדיף לסגור את הפה ולשתוק?
אל תכילו, תוציאו
התורה מציגה משנה סדורה בנושא. היא מתומצתת בפסוק (ויקרא, יט, יז): "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך". כלומר, אם יש בלב שלכם כעס על מישהו, אסור לשמור אותו בלב; אנו מוכרחים למצוא את ההזדמנות הנכונה להוציא ולומר את מה שיושב עליך. 'להוכיח' אותו על מה שלטענתך הוא עוול כלפיך. מדהים: העברת ביקורת איננה אופציה, היא חובה. התורה אוסרת עלינו לחיות עם כעסים בלתי-פתורים.
ספר "החינוך", אחד החיבורים הפילוסופיים המרכזיים במחשבה היהודית, טוען כי התביעה הזו נובעת מתוך היכרות מעמיקה עם נפש האדם. בניגוד למה שאנו מספרים לעצמנו, שמוטב להכיל את הכעס ולהתמודד אתו בתוך עצמנו, האמת היא שאיש אינו מסוגל לחיות עם כעס לאורך זמן. הכעס של היום הופך לשנאה יוקדת מחר ולהתפרצות חמורה מחרתיים. לכן, מוטב לפרוק את הטענות בשלב מוקדם ככל האפשר.
ועדיין, השאלה היא: איך מונעים עימות קולני ואמוציונלי? הרי כולנו 'מצולקים' מהעברת ביקורת שהתנפחה למפלצת שלא התכוונו לברוא? כשהוּבַנו לא נכון ובמקום ליישר משקעים, רק פגענו ונפגענו. האם יש בכלל נוסחה לביקורת בונה?
לפני ש'דוקרים' – מְחַטְאִים
ביקורת בונה היא כזו שניתנת מתוך אהבה ואכפתיות, זה שיח שמשדר בפשטות ובאמת, "אני מדבר מתוך רצון להועיל לנו ביחד ולא כדי לפגוע בך".
אנשים אינם חוששים מביקורת, הם נרתעים מהמנגינה הנלווית אליה. הצליל של השיחה מזמזם באזנם את המנטרה: "לא אוהבים אותך, אתה לא רצוי, אפס, כישלון גמור, והייתי שמח להיפטר ממך בהזדמנות הראשונה"… ולכן התגובה האפשרית היחידה לביקורת כזו היא התקפה נגדית מתפרצת בכל הכוח, במטרה להגן על האגו הפצוע.
ביקורת בונה, לעומת זאת, היא כזו שמשדרת בדיוק את ההיפך: אני רוצה להתקרב אליך ולא להתרחק ממך. אני לא כאן כדי להרשיע אותך, אלא להיפך, הטענות שלי נובעות מתוך רצון עמוק לשפר את חיינו המשותפים.
האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון, חמיו של הרבי מליובאוויטש, למד את סוד הביקורת הבונה בביקור סתמי ב'קופת חולים'. הרופא בחלוק ירקרק עמד לתת זריקה לפציינט חושש, אך הוא התכונן לכך היטב. הוא וידא שציפורניו גזוזות, הוא רחץ את ידיו בנוזל חיטוי, וליתר ביטחון גם עטה על עצמו כפפות סטריליות. הרבי הסיק מכך כי לפני שאתה 'דוקר' מישהו – חובה עליך לוודא שאתה עצמך נקי מכוונות שליליות, שזאת זריקה שבאה לעזור, להקל ולרפא ולא להכאיב.
לכל ביקורת יש "מתי" ו"איך"
מה זה אומר, הלכה למעשה?
ביקורת בונה מתאפיינת בזמן מתאים ובסגנון מתאים.
זמן מתאים: דחו את מתן הביקורת לזמן בו טוב לכם יחד, כשאתם חשים ביטחון בקשר ביניכם. הנה טיפ מצוין: אם אתם מתכננים להעלות ביקורת בפני אדם קרוב, חוללו קודם פעולת ריכוך; תעשו עבורו משהו קטן שמבטא אכפתיות ודאגה כלפיו. כך הצד השני יהיה בטוח שאתם באים מאהבה ולא משנאה, חלילה.
כך מסופר על משה רבנו. במשך שנים ארוכות הוא דחה את הביקורת הפומבית שלו על עם ישראל. במשך ארבעים שנה ארוכות במדבר, הוא דאג לספק להם את כל הצרכים, להקשיב להם ולטפל בהם ורק בתום התקופה הארוכה הזו, על סף הכניסה לארץ, רק כשהוא חש שהם בוטחים לגמרי בכנות הכוונות שלו, הוא הרשה לעצמו להעמיד בפניהם את המראה, ולומר להם אפילו מילים קשות.
הביקורת ההפוכה, המסוכנת, היא זו שניתנת בעיצומה של תקופת ריחוק ביניכם, לאחר שלא שוחחתם זמן מסוים או לא ביטאתם את איכות הקשר ביניכם. הניכור היחסי הוא התשתית עליה צומחים כעס וחוסר הבנה.
סגנון מתאים: החלק החשוב ביותר בביקורת הוא בחירת המילים. ראשית, כדאי לפתוח את השיחה במילים טובות, אישיות ומחמיאות, על האדם העומד מולנו. לפרגן, לפרגן, לפרגן. גם שיחה שתכליתה ביקורת, צריכה להתחיל במשפטים חיוביים, טובים, שירימו את המבוקר שלנו, גם בעינינו וגם בעיני עצמו.
בתוך השיחה עצמה, עלינו לנקוט בסגנון מאופק ולהזכיר בקצרה בלבד את נקודת הכישלון של הזולת ולא לחטט בחולשות שלו. אפשר להסתפק בכמה מילות קוד קצרות המזכירות את התקרית או ההתנהגות הבעייתית, בלי לנבור במעידה ולהעצים אותה, בלי להפוך את העכבר להר.
ועוד דבר אחד, חשוב במיוחד: ביקורת בונה מתמקדת בפתרון ולא בבעיה. במקום להכביר מילים על הכשל של האדם העומד מולנו, שיגרמו לו להרגיש תחת מטר של חצי ביקורת רעילים, חיוני להתמקד בפתרון הרצוי לבעיה, במציאת שביל הזהב שיאפשר לנו להמשיך לחיות או לעבוד יחד בכיף.
