מצב מלחמה מעורר את הצד הקשוח והתקיף שבנו. אנו מתפוצצים מזעם כנגד האויב ודורשים להפעיל תגובת אש אדירה, שתגרום לו להתחרט על הטעות שעשה. כמדינה מוקפת שונאים, מנהיגינו מתחרים על תואר הביטחוניסט הוותיק שהביט לאויב בלבן שבעיניים. אין מילת גנאי גרועה לאיש ציבור, מאשר חלש ומתרפס מול הטרור.
לכן קשה להבין את הסיפור הפותח את פרשת "וישלח": התגובה הכנועה של יעקב לעשו. יעקב שב ארצה אחרי 34 שנים בניכר ומצפה להקים מחדש את ההתיישבות בארץ. אולם הוא מקבל דו"ח מודיעין חמור, לפיו אחיו מתקרב עם 400 שכירי חרב רצחניים, במטרה לחסל אותו ומשפחתו.
במקום להתחזק באמונת שמים ולהגיב בנחרצות של 'רוצה מלחמה – תקבל מלחמה', יעקב פועל בדרך הפוכה של ריצוי וחנופה. הוא מכופף את הראש ומעניק לעשו הרגשת עליונות. הוא משגר מתנות יקרות שירככו את לבו, וכורע ומשתחווה לפניו שבע פעמים. הוא פונה לאחיו בתואר מעריץ: "כה תאמרון לאדוני לעשו", ואת עצמו מזכיר בתואר נכנע: "עבדך יעקב".
והתמיהה מזדקרת מאליה: האם הרשע הוא האדון והצדיק עבדו?! האם מותר להחניף לרשע ולהצדיק את הרוע?!
מילה אחת מגלה את הסוד: "אחי". שוב ושוב פונה יעקב לעשו בשם "אחי", ומבקש להזכיר את המחויבות לאחיו התאום, שיצא מאותה רחם קדושה כמותו.
עשו הוא לא ישמעאל. בעוד שישמעאל נולד משפחה נוכרייה, עשו נולד מזוג הורים נעלים כיצחק ורבקה. עשו מוגדר מבחינה הלכתית כ"ישראל מומר" (קידושין יח) וזרעו ירש את ארצות אדום ומואב, שהם חלק מגבולותיה הרחבים של ארץ כנען.
עשו הוא הילד שלנו. הוא היהודי שאיבד את הדרך ורוחו לא מצאה מנוח. אורות אלוקיים גבוהים להטו בנפשו, אבל שום הישג לא ריצה אותם. הוא הסתובב קרוע ומבולבל כאחוז טירוף והגיב בדרכים לא קונבנציונליות.
הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מליובאוויטש, מוצא את הקונפליקט בעצם השמות של האב ושני הבנים. המילה "יצחק" היא בגימטרייה 208, בדיוק כמו שמונה פעמים שם "הוי-ה" (8X26=208). המילה "יעקב" היא בגימטרייה 182, שהם שבע פעמים שם "הוי-ה" (7X26=182). לאן נעלם השם השמיני שהיה אצור אצל יצחק? התשובה מפעימה: "עשו" בגימטרייה 376 – פעם אחת שם "הוי-ה" (26) ועוד שבע פעמים המילה "טמא" (7X50=350). עשו ירש ניצוצות נעלים מאביו הגדול, אבל הם נחבאו תחת שכבה עבה של שבע כיסויי טומאה.
יעקב ידע כי לא יזכה להגיע לגאולה, עד שיאסוף את הניצוצות הפזורים בעולם, כולל אלו הטמונים בעומק נפשו המיוסרת של אחיו. לכן כרע והשתחווה לפניו שבע פעמים, במטרה להסיר את שבע שכבות הטומאה שכיסו את האור הפנימי שלו. אכן המפגש ביניהם האיר לרגע את האחווה, ואחר כך יעקב הבטיח להמשיך ולהשלים את תהליך הבירור, עד "אשר אבוא אל אדוני שעירה", עת "ועלו מושיעים לשפוט את הר עשו והייתה לה' המלוכה".
הפרשנות החסידית מלמדת על עשו, אבל עוד יותר מלמדת על החסידות עצמה. התורה החסידית היא התנוצצות האור האלוקי הטמון בעולם. היא החלק הטוב הטמון בכל דבר. איפה שכולם רואים בוץ וסלעים – החסידות מוצאת את האלוקי והנשגב.
לא אלמן ישראל, ולא נשלחנו לעולם הזה בידיים ריקות. ניתנת לנו האפשרות לפגוש את הקב"ה בעצמו, כפי שהכניס עצמו בתורתו הקדושה, ובייחוד בתורת הקבלה והחסידות. חג הגאולה, יט כסלו, היום בו זוכה החסידות לתנופה עצומה מדי שנה מחדש, הוא ההזדמנות לטפס על העגלה, להצטרף לשיעור חסידות חדש ולחזק את השיעורים הקיימים, ולהבטיח לעצמנו אור וחיות, וגאולה בקרוב ממש.