"בך יברך ישראל: ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". יעקב אבינו מציב את הפוסטר היהודי, את המודל לאורו נחנך את ילדינו: 'בני יקירי, תגדל כאפרים וכמנשה'.
אבל למה אפרים ומנשה? ומה זה אומר לגדול כמותם? הרי התורה אינה מספרת על מי שהם היו? האם להיות כאפרים וכמנשה זה אומר לצמוח תלמיד חכם, בעל עסק, לוחם צבאי, מנהיג מדיני או יגיע כפיים תם דרך?
התמיהה כפולה לאור ההשוואה לברכת הבנות המסורתית: "ישימך אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה". אנו מאחלים לבנותינו לגדול כמו האימהות הקדושות, מאורות עמנו. מדוע את הבנים מברכים לגדול רק כמו הנכדים – אפרים ומנשה?
הסיפור המדהים על אפרים ומנשה הוא שאין סיפור. לראשונה בספר "בראשית", לא מתפתח מאבק בין אחים והרי 'אין חדשות – אלו חדשות טובות…'
זה רגע השיא במסע שנמשך כל ספר בראשית. הספר מציג תופעה חוזרת של יריבויות בין אחים. חמישה מאבקים במשפחה, שמתפתחים לרמות אלימות שונות: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו, מנשה ואפרים.
התורה בונה מצג מאוד מפתיע בו האויב המאיים ביותר הוא אחיך. המרחב בו מתרחשים החיים הוא השדה המשפחתי והעימותים הכי כואבים נוצרים שם.
הבית הוא המקום בו האדם שואל את השאלה הבסיסית: מה התרומה שלי לעולם? מה אני יודע לעשות טוב מאחרים?. שולחן השבת הוא זירת התחרות הראשונה בה אדם ניצב מול כישרונות שונים משלו: אחד מדבר יותר יפה, השני שר יותר יפה והשלישי נראה יותר יפה. שם נוצר הכאב החד: מי צריך אותי אם לעולם לא אהיה ראשון בשום דבר?
ספר בראשית עוקב לעומק אחרי התגובות הספונטאניות לכאב העצמי. הראשון הוא קין, שמחסל את הבל. קין מסלק את המתחרה מהזירה ושב להיות ראשון. הוא פשוט נותר לבד.
חולפות השנים וישמעאל מתמודד עם אותו פצע. 14 שנים היה הבן היחיד של אברהם, התקווה שהגיעה אחרי 86 שנות המתנה, זו שאברהם הכריז עליה: "לו ישמעאל יחיה לפניך". ופתאום הפתעה נוראה: "מי מילל לאברהם, היניקה בנים שרה". תינוק מתוק תופש את מקומו של ישמעאל והוא שומע את שרה פוסקת: "כי לא יירש בן האמה עם בני".
ישמעאל אמור לחסל את המתחרה, אבל הוא זוכר שהקב"ה אינו אוהב את הפיתרון האימפולסיבי. ישמעאל חושק שפתיים ויוצר התקדמות בצעד אחד. הוא מתנתק והולך עם אמו לבאר לחי רואי, בעוד יצחק נשאר עם הוריו בחברון. כאן נולד הפיתרון המקובל כיום, להפריד אחים תאומים לשתי כיתות מקבילות.
עשו מתמודד שוב עם אותה התחרות. האח התם יושב האוהלים, מתגלה כאיש ממולח שמשיג את הבכורה והברכות. עשו מאיים על יעקב ברצח, בינתיים הוא מתנתק ל-34 שנים, אבל בסופו של דבר מוביל התקדמות מוסרית נוספת. עשו מתפייס עם המתחרה ומכיר בקיומו. הוא מתחבק עם יעקב – ואז נפרדים שוב עד סוף חייהם.
הקנאה הנוראה בין האחים, ממריאה אצל יוסף ואחיו. העימות מתדרדר לכמעט רצח האח הצעיר, אבל הסיפור מתהפך ומשתפר בעוד צעד נוסף. לראשונה, נוצרים חיים משותפים לצד האח המצליח. יוסף ואחיו חיים את שארית ימיהם כשהם קרובים זה לזה.
מנשה ואפרים צועדים עוד צעד גדול קדימה והקנאה כלל לא פורצת. מנשה רואה מול את עיניו כיצד הסבא מרומם את אחיו והוא מכיל ברוגע. אפרים, מצידו, אינו עושה דבר להחצין את גדולתו.
מנשה ואפרים ממחישים את האמת של החיים: איננו חיים על סולם בו יש המטפסים מעלינו ויש שנתקעו תחתינו. אנו צועדים במישור עם "שישים ריבוא" שבילים נפרדים, לכל אדם השביל האישי שלו, ללא קשר למה שקיבל אחיו.
הטוב ביותר הוא מה שנועד לי, ואם אני אעשה את התפקיד של אחי – מי יעשה את התפקיד שלי?.