פרשת "מקץ" סיפרה על הרגע בו התוודו אחי יוסף על חטאם בפעם הראשונה. שמעון הושלך לבור הכלא במצרים והאחים נשברו מול הבן שיישאר לבדו. זה היה אותו אח שניהל את כל אירוע ההריגה והמכירה באותו לילה נורא בשכם והכול חזר אליהם. בפעם הראשונה פתחו את המורסה: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו".
העין שמה לב לפרט שלא סופר בזמן אמת. הפסוק מגלה כאן כי יוסף התחנן לרחמים על יד הבור. יוסף היה אדם נורמלי שרוצה לשוב לאביו והוא התייפח בבכי מול העומד לקרות לו.
השאלה היא, מדוע התורה מספרת את זה רק כאן, כשהתמונה מתחילה להסתדר ולא גילתה זאת בזמן אמת, בסיפור המכירה?.
התמיהה פותחת פתח לתעלומה רחבה יותר. האמת היא, שהתורה מציגה לכל אורך הדרך שתי דמויות של יוסף הצדיק. שני קטבים קיצוניים שאינם מתיישבים: איפוק ושליטה מעוררי השתאות, מול התפרצויות בכי בלתי נשלטות.
בפרקים הראשונים של הסיפור, כשיוסף נפגע ונופל מדחי אל דחי, הוא אינו משמיע קול. כאשר אחיו שולפים את החרב להורגו, כשהוא נקשר בחבלים ומושלך לבור נחשים, כשנזרק לעגלת סוחרים ישמעאלים כמו זוג נעליים בלויות, כשאשת פוטיפר מעלילה אשמה נוראה והוא מושלך בשנית לבור אפל – יוסף אינו משמיע לחש. הוא מפגין קור רוח על גבול הקיפאון הרגשי.
מנגד, בפרקים האחרונים של העלילה, כשהסיפור מתהפך והוא מטפס מעל אחיו ונוטל את גורל המשפחה, הוא פורץ בסערות בכי שוברות לב. החל מהפגישה הראשונה עם אחיו ועד מות יעקב, יוסף מתייפח בבכי שמונה פעמים!. הוא הבוכה הסוער בכל התנ"ך.
יוסף מבחין בדמותו של בנימין, "ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה". הרגע הגדול מגיע והוא מתוודע לאחיו – "ויתן את קולו בבכי וישמעו מצרים וישמע בית פרעה". הוא פושט זרועותיו לבנימין – "ויבך ובנימין בכה על צואריו וינשק לכל אחיו ויבך עליהם". הוא פוגש את אביו, "ויפל על צאריו ויבך על צואריו עוד". כשיעקב עוצם את עיניו בפעם האחרונה – "ויפל יוסף על פני אביו ויבך עליו", ושוב כאשר אחיו מביעים את החשש שינקום בהם לאחר מות אביהם: "ויבך יוסף בדברם אליו".
איך מיישבים את הסתירה בין הדמויות? במיוחד שיוסף דומם כשכואב לו וסוער כשרווח לו?. נדמה כי התורה רומזת כאן לדרך ההתמודדות של איש האמונה עם רגעי החושך והסתר הפנים (ראו אוצר ליקוטי שיחות בראשית 591 ו-643).
בכי הוא תגובה של הרמת ידיים, כאשר נגמרות האפשרויות ואין עוד מה לעשות. הוא סוג של שחרור מאחריות עצמית והעברת השליטה לידי הגורל. אבל כל עוד מפעמת תקווה מעשית – לא בוכים. כשהורים מתמודדים עם מחלה מסוכנת של ילד (לא עלינו) – הם רצים בתקווה מרופא לרופא ולא מזילים דמעה. תחת תופת אש המלחמה – חיילים לא מביעים רגש. הם סוחבים אלונקות ומפגינים קור רוח. עכשיו אין זמן לבכות, צריך לעשות.
הבכי פורץ כשנשמעת צפירת ההרגעה בסוף המלחמה. כשאי אפשר עוד לשנות – הכאב החסום נשפך החוצה וגואה מעל חסמי שיקול הדעת.
ברגעי החושך הנוראיים שמציפים אותו, יוסף נאבק לא לבכות או יותר מדויק: לבכות בשקט. את מירב כוחות הנפש הוא משקיע בחיפוש אחרי המפתח לגאולה. ברור לו כי החיים אינם ג'ונגל מופקר והאלוקים חשבה לטובה. הוא תר במרץ אחרי השליחות עליונה הממתינה לו כאן במצרים להצלת עולם. תמורת הבכי, הוא חי את מקסימום החיים בכל רגע במצרים, "ויהי יוסף איש מצליח וכל אשר הוא עושה, ה' מצליח בידו".
רק כשהאירועים מתחילים להסתדר, אז מתפרצים הרגשות וסוערים החוצה. הוא בוכה על המחיר האישי ששילם עבור השליחות הקשה: על הקרע במשפחה, החשדות הדוקרים, הבגידה של אחיו ושנות הניתוק הנוראות מאביו.
יוסף אינו מנותק רגשית, הוא גדול רוח שמנהל את עולמו הרגשי מתוך אמונה בהשגחה עליונה. הוא בוטח כי הגלות מובילה לגאולה ומחפש בתוך הקושי את המפתח לאור עולם.