אישיותו הגדולה של "אברהם", מוצגת בכמה תמונות מרהיבות. הרמב"ם (סוף הלכות עבודת כוכבים) מתאר את 'אברהם הפילוסוף', שהיה הראשון להוכיח את מציאות הא-ל האחד: "כיון שנגמל איתן זה, התחיל משוטט בדעתו ויחשוב ביום ובלילה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג? שאי אפשר שהוא יסובב את עצמו … עד שהשיג דרך האמת, שיש שם אלו-ה אחד והוא ברא הכול ואין בכל הנמצא אלו-ה חוץ ממנו".
'אברהם הפילוסוף', הפך במשך השנים להיות האדם המשפיע בתולדות האנושות. רוב בני האדם החיים כיום, ארבעה מיליארד איש – יהודים, ולהבדיל נוצרים ומוסלמים – מאמינים באמונתו ורואים עצמם צועדים בדרכו הרוחנית.
התורה עצמה מספרת על 'אברהם לוחם הצדק', שמסתער על ארבעה מלכים שכבר ניצחו חמישה, במטרה לשחרר את לוט מהשבי. התורה מתארת את 'אברהם איש החסד', שפותח את ביתו בפני שלושה אנשים חסרי שם וממלא שולחן בבשר וכל מטעמים. מעל הכול מרחפת דמותו של 'אברהם איש האמונה', שעומד בגבורה בעשרה ניסיונות קשים ואינו נעצר לערער את צדקת הדרך.
אולם כל אלו אינם עיקר הזהות של אברהם. התורה מגדירה אותו בכינוי צנוע (דברים יט,ח): "כאשר נשבע לאבותיך, לאברהם, ליצחק וליעקב". כך נפתחת כל תפילת שמונה עשרה במילים: "אלוקינו ואלוקי אבותינו", ובהתאם לכך אנו רגילים להוסיף את התואר "אבינו" לאזכור השמות של שלוש ראשי האומה, וכך מוצמד התואר "אימנו" לארבע הנשים, מקימות העם.
אברהם, גיבור ההיסטוריה, הוא פשוט "אבא". היותו "הורה" הוא מה שמסכם את דרכו. איך הכינוי הנדוש מתחרה בביטויי ההערצה שמעניקה כל אומה לדור הענקים שייסד אותה, כמו 'הפילוסופים היוונים', 'הקיסרים הרומיים' ואפילו (להבדיל) 'גדולי האומה' או 'דור המייסדים', כנהוג לבטא בהערכה בארצנו?
הרבי מליובאוויטש מוצא כאן את עיקר המהפכה שיצרו האבות (תורת מנחם תשכד א/218). אברהם היה הראשון שהעמיד במרכז חייו את השאיפה ליצור המשכיות, שנלחם להקים עסק משפחתי שימשיך להתקיים גם אחריו. אברהם היה הראשון שלא שאל 'מי אני', אלא 'מה יישאר אחריי'?.
כבר לפני אברהם היו דמויות מופת שהרעישו את העולם, אבל כולן היו תופעות חד פעמיות. הם חידשו, בלטו ונעלמו ללא המשך. אדם הראשון היה יציר כפיו של ה', אבל למרבה הצער, התפוחים נפלו רחוק מהעץ: "הבל" נהרג בצעירותו, "קין" היה זה שהרג אותו, ועל "שת", בנו השלישי, לא נאמר דבר בולט.
נח מתואר במילים נדירות ענקיות: "איש צדיק תמים היה בדורותיו … כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", אבל מה השפיעו הגֶניִם האיכותיים הללו?. התורה אינה מתארת שום תקשורת בין נח לבניו.
בין אדם הראשון לנח היו עוד גדולים, כמו מתושלח שחי הכי הרבה שנים בהיסטוריה ורש"י כותב (ז,ד) כי היה צדיק גמור. גם אודות "חנוך" רמוזים דברים גדולים, אבל מה נשאר מכל הגדולה הזו?
אברהם החל עידן חדש בחיי האנושות, כעדותו של הקב"ה בעצמו: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו אחריו לעשות צדקה ומשפט". אברהם ויצחק נטעו שתילים רכים, שיצמחו לגובה אחריהם ואין דרך טובה יותר ליצור המשכיות מאשר ילדים. אפשר לתרום כיכרות ובנינים, אבל שום דבר לא נשאר כמו מה שנחקק בלבבות. בסופו של דבר, העולם הוא אנשים, העולם הוא האדם ולכן הדרך היחידה לשנות את העולם היא להקים משפחה ולחנך ילדים.
התפישה של אברהם ושרה את עצמם כ"אבא ואימא", הנחתה כל החלטה שקיבלו בחייהם. כאשר נאבקו לעמוד ב"עשרת הניסיונות", הם לא עשו זאת רק עבור עצמם, אלא בראייה צופה פני עתיד, בהנחה שאחרי 4000 שנה, נשב בארץ ישראל ונתבונן בהם. הסטנדרדטים שהם דרשו מעצמם היו חזקים ועוצמתיים במידה כזו, שיכולים להאיר דרך ארוכה הנמשכת קדימה אלפי שנים.
