יורם טהרלב היה משורר ומלחין, שהשפיע רבות על התרבות הישראלית. בעת שירותו בצה"ל, הוא שירת ככתב בעיתון "במחנה" ונשלח לראיין עולים חדשים בגטו של רמלה. יורם פגש עולה ממרוקו, שהיה נגר במקצועו וכעת ישב מובטל ועצוב. הוא סיפר כי שם במרוקו עשה את מה שאהב ואילו בארץ הקודש אין ביקוש ליצירות המיוחדות שלו.
האיש משך את יורם לחצר ביתו, הסיר כיסוי מעל חפץ גדול ואמר: "את זה אני אוהב לעשות". היה זה כיסא מרהיב ומגולף של אליהו הנביא לברית מילה.
טהרלב חש רטט מהתמימות של האיש והתיישב לכתוב את אחד השירים הגדולים, שהפכו להיות חלק מפס הקול הישראלי, בלחנו המקסים של יאיר רוזנבלום: "ברחובנו הצר גר נגר אחד מוזר, הוא יושב בצריפו ולא עושה דבר. איש אינו בא לקנות ואין איש מבקר, ושנתיים הוא אינו מנגר. והוא חלום אחד נושא עוד בלבבו, לבנות כיסא לאליהו שיבוא, על כפיו אותו יביא, לאליהו הנביא".
טהרלב הוסיף עוד שני בתים על סנדלר ובונה ירושלים, שמחכים לאליהו המבשר: "ברחובנו הצר גר סנדלר אחד מוזר … והוא חולם כי נעליים הוא תופר, בַּן על הרים יִנַוו רגלי המבשר, על כפיו אותן יביא, לאליהו הנביא. בירושלים ישנו איש לגמרי לא צעיר, שבנה הרבה בתים בכל פינות העיר … והוא חולם כי כמו שאת העיר בנה, יניח למקדש את אבן הפינה".
סודו של השיר – שמעביר רעד בלב כל שומע ומעורר נימים של כמיהה לגאולה, כמו ששום מאמר או שיעור לא יצליחו להעלות – טמון בחיבור בין חומר לרוח. המילים מזכירות את מה שאנשים פשוטים כמונו יכולים לתת לאלוקים. מעשי היום-יום השגרתיים שלנו, בדמות גילוף בעץ או תפירת נעליים, הם יצירת הכלים אל הקדושה, שיורדת ושורה בעולם.
זה סודו של "בית המקדש" בירושלים. התמיהה ידועה: מה לאלוקים ולבית גשמי? כיצד האינסוף מבקש לשרות בתוך הסופי והמוגבל? הרי זה בדיוק ההבדל בינינו ובין השכינה, שהיא אינה מוגדרת בכבלים של מקום וזמן? כבר בוני הבית הדגולים שהתבקשו לבנות את המעון לאלוקים, פרצו בתמיהה אינסטינקטיבית (שמות רבה לד): "בשעה שאמר הקב"ה למשה 'עשה לי משכן', התחיל מתמיה ואומר: 'כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר עשה לי משכן?!'. ועוד היה מסתכל ורואה ששלמה עומד ובונה בית המקדש שהוא גדול מן המשכן ושלמה אומר (מלכים א ח,כז): 'כי האמנם ישב אלוקים על הארץ?! הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך – אף כי הבית הזה אשר בניתי?!'".
הגישה החסידית מופלאה ומשנת חיים: בית המקדש מזכיר שהאלוקים מבקש אותנו, שמעשי ידינו משנים עולם. האלוקים אינו נמצא ברעיונות גבוהים וברגשות סוערים, הוא אינו מצוי בסתרי הנפש שבין האדם לעצמו, אלא שרוי בשגרת החיים הפשוטה, שנעשית לשם שמים. כאשר אדם עוצר דחף גופני שאינו מתאים לגדרי ההלכה ומכניס עצמו במסגרת הקדושה – הוא מרומם ומזכך את גופו. כאשר נגר חותך בעץ לשם שמים – הוא משנה את החומר ומחדיר בו קדושה. וכשבעל עסק קובע מניין למנחה ושיעור תורה בבית העסק – הוא מביא את האלוקים אל תוך החיים.
העולם הגשמי והחומרי הוא המשימה הגדולה. מה שנראה לנו כמו נטל ומעמסה על חיי הרוח או אפילו סתירה לקדושה – הוא התכלית של הבריאה. האלוקים פונה אל החומר ומבקש להפוך אותו לרוח.
בקרוב מאוד נזכה לביאת המשיח ולגילוי השכינה ואז נראה בעינינו, כיצד כל התאפקות גופנית, תפירת נעל או קיום מניין תפילה בבית העסק – היוו נדבך נוסף להתקרבות השמים אל הארץ ולבחירת הקב"ה בנו. מקדש ה' כוננו ידינו – בקרוב ממש.