פרשתנו פותחת בציווי כפול: "אמור אל הכוהנים בני אהרן ואמרת אליהם". חז"ל מפרשים: "'אמור ואמרת' – להזהיר גדולים על הקטנים". הכוהנים המבוגרים מצווים להעביר לבניהם הצעירים את חובת הזהירות מטומאת מת.
דרישה דומה חוזרת על עצמה עוד פעמיים בתורה. בשתי מצוות נוספות, מדגישה התורה את חובת החינוך לילדים הקטנים. בפרשת "שמיני" מצווים להימנע מאכילת שקצים ורמשים והתורה אומרת: "לא תֹאכְלוּם". חז"ל קוראים את הפסוק בניקוד של "לא תַאַכיִלום": המבוגר צריך להיזהר שלא להאכיל את הקטנים ברמשים. בפרשת "אחרי מות" נאמר איסור אכילת דם בעלי חיים, וגם שם כופלת התורה את הציווי וחז"ל מסיקים כי הקטנים אסורים באכילת דם.
מה משמעות ההדגשה במצוות הללו? האם אלו האתגרים החינוכיים הכי גדולים – טומאת מת, אכילת דם או שקצים ורמשים?! כיצד התורה אינה מדגישה את חובת החינוך באתגרים המצויים – כמו שמירת שבת, תפילה ולבישת ציצית, איסורי גזל, ממונות ועריות שנפשו של אדם חומדת אותם – ומתמקדת בשלושה איסורים רחוקים מהלב, שילד מצוי אינו נמשך אליהם?
זו זריקת מרץ עוצמתית להורה ולמחנך. קשה למצוא הורה או מורה שלא יזדהה עם ההסבר שכותב הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות ב 679-680).
שלושה מצבים שוברים את רוח ההורה. שלוש נסיבות גורמות למחנך להרים ידיים בתסכול: "הילד אבוד ואני אבוד ביחד אתו".
זה קורה מול ילד עם אופי מאתגר, מול פיתוי פופולרי שגורר התמכרות עולמית, או מול ערכים דתיים קשים להבנה, שההורה עצמו אינו מספיק איתן בהם.
אתגר חינוכי ראשון הוא ילד עם הפרעות רגשיות, שהוא מתקשה לווסת אותן. הפרעות קשב, חוצפה, עקשנות והתנגדות עיקשת. ההורה יוצא מדעתו לעזור לילד, אבל הדרך ארוכה לשינוי והכיתה כולה יוצאת מדעתה. אתגר שני הוא ילד שהסקרנות משתלטת עליו. הוא מכור למסך או למשחק פופולרי אחר שתופש את כל הקשב שלו. ולעיתים, הקושי בא מההורה עצמו. האבא שואף לחנך את הילד לצמיחה רוחנית, אבל הוא עצמו אינו מחובר אל הערכים עד הסוף – והילד כמובן מרגיש את זה.
כנגד שלוש האתגרים הללו דיברה התורה: אכילת שקצים ורמשים היא אירוע לא נורמטיבי לילד יהודי. חז"ל אמרו כי "נפשו של אדם קצה בשקצים ורמשים". ילד מן השורה אמור לחוש גועל מזוחלים הרוחשים על העפר. ילד שנמשך בכל זאת לאכילה כזו, עלול לשבור את רוח ההורה ולהביא אותו להרהר בתסכול כי אין טעם להיאבק אתו. מוטב לרכז את הכוחות בילדים פתוחים לשמוע.
אכילת דם היא האתגר השני. זו הייתה התמכרות לאומית. ארץ מצרים הייתה "שטופה בדם", כדברי חז"ל. מול פיתוי עוצמתי כזה, עשויים ההורים להרגיש ייאוש ולהרים ידיים מראש.
טומאת מת היא האתגר השלישי. זו מצווה סתומה, מסתורית, שנחשבת ל"חוק החוקים" של התורה. אפילו שלמה המלך לא השכיל להבין מדוע המת מטמא והפרה מטהרת. האבא עלול לגשת אל המצווה בחוסר חשק ולהרגיש קושי לחבר את הילד לערכים נעלים, שהוא עצמו אינו מבין אותם.
התורה שבה ומדגישה את חובת החינוך בשלוש המצוות הללו. לומר כי הקב"ה איתך. הבורא אינו מעמיד את האדם בניסיון שהוא אינו יכול לעמוד בו. ה' יצר את הקשיים ועימהם צירף הבטחה כי נזכה להצליח בחינוך ולראות נחת מילדינו. בסופו של דבר, הילדים הכי קשים בגידול, הם אלו שמעניקים הכי הרבה נחת ושמחה.
חינוך מבוסס על שני עקרונות: אהבה, ועקביות. הורה שמעניק אהבה אמיתית לילדו ונמצא שם בשבילו תמיד, בכל מצב. הורה שהוא עקבי באכפתיות שלו לנושא ומנסה שוב ושוב ושוב – מובטח משמים כי "חזקה על תעמולה שאינה שבה ריקם" ועוד עתידים לבוא ימים טובים.