אחד מקרובי משפחתי, עומד בראש מערכת חינוכית פורצת דרך, שמעניקה הזדמנות לבחורי ישיבה, שזקוקים למסגרת תורנית אישית ומקצועית. מקום שמאפשר לנער לפתח מגוון כישורי למידה, בלי לוותר על רמת יראת השמים החסידית.
שאלתי אותו: "ממרום ניסיונך מול אלפי משפחות, מהי התכונה החשובה להצלחה בחינוך?". הוא ענה בלי היסוס: "חדווה יהודית. ילדים צריכים לגדול בתוך חממה תוססת וחיונית, שבה התורה והמצוות הן זכות שנפלה בחלקנו".
התורה רומזת על כך בתחילת הפרשה: "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם". בני משפחת הכהונה נדרשים להגביל עצמם בנושא הקרבה לאדם מת. חז"ל מרחיבים את הציווי: "להזהיר גדולים על הקטנים". הגדולים נדרשים להעביר את האזהרה לפרחי הכהונה הצעירים.
עולה השאלה: מהי ההדגשה "אמור אל הכהנים בני אהרן"? וכי יש כוהנים שאינם בני אהרן?!.
זו הוראת דרך: תאמר לכוהנים שהם "בני אהרן". תעצים באוזניהם את הזכות שנפלה בחלקם לגדול במשפחת האצולה של אהרן הכוהן. צדיקים ותלמידי וחכמים יכולים לבלוט בכל תחום, אבל הם לא יהפכו לבני אהרן. זאת זכות השמורה לבני משפחה אחת.
כך מעבירים הלאה מסר לדורות הבאים. המתנה הגדולה ביותר שהורים יכולים לתת לילדיהם היא סיפור משפחתי חזק. משימה ייחודית שהיא גדולה מכל אחד בפני עצמו ואיש לא יוכל לעשות זאת טוב מהם.
אדמור"י חב"ד מעניקים פירוש מהפכני למונח שהוזכר קודם: "להזהיר". "הזהרה" היא מלשון "זוהר" ו"אור", כמו שהיו החכמים שואלים זה את זה (שבת קיט): "אבוך, במה הווה זהיר טפי"?. לכל נשמה יש את המצווה הייחודית, שהיא נקודת הזוהר שלה, שמחזקת את הנפש ומכניסה חשק והתלהבות בכלל המצוות והחכמים שאלו: מה הייתה נקודת הזהירות שהזהירה ומילאה את עולמו של אבא?. כך מלאכת החינוך האפקטיבית, היא לעטוף את האזהרות החמורות בזוהר מאיר, שהופך את החיים לבעלי משמעות.
הגאון רבי משה פיינשטיין כותב בתחילת פרשתנו: בשנות חייו באמריקה, הייתה התמודדות לא-קלה עם שמירת השבת. יהודים היו מוצאים עבודה בתחילת השבוע ומפוטרים בסוף השבוע, לאחר שהודיעו שלא יבואו ביום השביעי. הגאון שם לב שהיו משפחות בהן הילדים המשיכו באותה הדרך והיו משפחות בהן הדור הבא בחר בדרך שונה.
ההבדל התחיל מהאבא. האב הראשון חזר הביתה בעיניים נוצצות: "הרווחתי את העולם הבא שלי. הכסף לא ניצח את האמונה ומי שעזר עם ניסים עד היום – יעזור הלאה". האבא השני היה שב כבוי. "שוב פוטרתי ואיבדתי את הפרנסה, עד מתי אפסיד בגלל יראת שמים?". הילדים מקשיבים למנגינה של אבא. הם אוהבים את מה שההורים אוהבים ומתרחקים מדרך קודרת שגורמת סבל.
הנה מעשה מרהיב: שליחות הרבי מליובאוויטש, מתכנסות מדי שנה באמצע החורף לכנס חגיגי בניו יורק וחלקן באות עם בנותיהן. בעיצומה של מגפת הקורונה, ישבו שתי ילדות בנות תשע ושבע, מול המסך בביתם, בצ'נגדו, סין ועקבו אחרי התוכנית מרחוק. סין הייתה נתונה תחת סגר מחמיר והן לא היו רשאיות לטוס. הן שמעו את המנחה אומרת: "יש בינינו ילדות שגרות במקומות רחוקים וקשים ואנו רוצות לפנות אליהן ולומר: כל הכבוד לכן, אתן לא לבד".
חני ומוסיה הוציאו את הראש מהמסך וקראו: "אבא, אמא, שמעתם? יש ילדות של שלוחים שממש קשה להן. הן חיות בתנאים מורכבים. וואו, כל הכבוד להן, הן צדיקות…".
ילדות קטנות, ששנתיים לא יצאו מסין ולא ראו את המשפחה המורחבת. בלי אף חברה שדומה להן, בלי בית ספר פיזי ובלי גלידה כשרה, הן חיות בתחושה של זכות ואושר כבירים.
עלינו לחגוג את היהדות: להעניק לכל ילד את הזכות לבטא עצמו בשולחן שבת, באמצעות דבר תורה, סיפור או שיר. לעשות עניין מהישג לימודי ולפנק בפרס מתאים. על ההורים לצאת בעצמם לשיעורי תורה ולהפגין את העובדה, ששום דבר מהבלי העולם אינו משתווה לתורה והיא כוללת כל הטובות שבעולם.