בחודש יולי 2019 אירע אחד ממקרי ההרג הכואבים בתולדות המדינה: אופיר ודקלה חסדאי, היו זוג הורים לילדים עם בעיות רפואיות חמורות, שדרשו התמסרות מלאה לגידולם. הם נכנסו לחניון התת קרקעי בקניון עזריאלי ברמלה למצוא מקום חניה. על הכביש עמדה אישה שכיוונה את בעלה להיכנס לאחת החניות, אבל הבעל נכנס בצורה לא טובה ובלט אל חניה נוספת.
אופיר יצא מהרכב והעיר לה על החניה הכפולה. הדיון התלהט והפך לתגרה. היא סטרה לו והוא הדף אותה. בעלה, שאינו אדם צעיר, הבחין באשתו שוכבת על הכביש וגבר נראה כתוקף אותה. הוא נבהל ואיבד שליטה ובאמצעות אקדח שהחזיק ברישיון, ירה למוות באופיר חסדאי.
שני זוגות נורמטיביים שהיו מסורים בכל ליבם למשפחתם, איבדו את החיים ברגע – זה עלה לעולם הבא וזה נהרסו חייו בעולם הזה.
האירוע הקשה מעצים את מה שכולנו מכירים: אנו עבדי הרגש. ברגעי סערה ומצוקה, אין משמעות לשאלה מה אנו יודעים, אלא רק מה מרגישים? מול כעס, פגיעה, חרדה או דאגה – אנו מאבדים את הראש.
איך בכל זאת משתפרים בתיקון המידות? כיצד משיגים שליטה בעולם הרגשי? לכבוד ימי "ספירת העומר" – המוקדשים מאז ומתמיד לעבודת המידות, כהכנה למתן תורה בחג השבועות ובבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה" – הנה תפישה משמעותית ומשנת חיים.
נוסח ספירת העומר הוא כפול – מימים ומשבועות. אנו סופרים את הימים שחלפו מאז הקרבת העומר וגם את השבועות שעברו מאותו יום. כמו "היום עשרה ימים, שהם שבוע אחד ושלושה ימים לעומר".
"רבינו ירוחם", מגדולי הפוסקים הראשונים בספרד, כותב חידוש מעניין: בזמן הגלות, שאיננו מקריבים את העומר, ספירת הימים היא מדאורייתא ואילו ספירת השבועות היא רק מדרבנן. שכן ספירת השבועות, כרוכה בפסוק ביחד עם הקרבת העומר, ככתוב "מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות". בעוד שספירת הימים אמורה כעיקרון בפני עצמו, ככתוב "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום". לכן ספירת השבועות טעונה עומר והיא נעשית כיום רק מדרבנן, לזכר ההקרבה המקורית. בעוד שספירת הימים עומדת בפני עצמה, אף ללא הקרבת העומר.
הרבי מליובאוויטש (מאמר 'וספרתם לכם' תשיא) מוצא כאן רמז לשיטת תיקון המידות: שינוי רגשי מתמקד בימים ולא בשבועות. כלומר, במעשים ולא בהיקף השלם של הרגשות. במקום לבקש שינוי מקיף היורד עד תהומות הנפש ונוגע ביסוד הנטייה הרגשית, עלינו להתמקד בשינוי מעשי ונקודתי, שיחלחל בהמשך ובהדרגה אל השורש הרגשי.
למשל, אדם שסובל מנטייה לכעס, יגזור על עצמו איפוק תגובתי למשך שעה ולא יאמר מילה על הנושא שמוציא אותו מדעתו. במקום להניח לכעס הלוהט לפרוץ החוצה, הוא יתרחק מהמקום המרגיז, יחפש הסחות דעת ולא יעסוק בכך במשך 60 דקות. בינתיים יירגע, ירחיב את שדה הראייה שלו ויגיב בשום שכל.
לכלה, שהייתה אימפולסיבית וחסרת סבלנות והביעה בפני הרבי את חששה להתחתן, הציע הרבי הצעה דומה: להתנדב שעה שבועית בגן לילדים מתקשי למידה וצורת הדיבור עימם היא רגישה ומתונה – ואחרי המעשים נמשכים הלבבות. ההרגל לדבר לאט וברוגע ישקיט את סערת רוחה. במקרה אחר של נערה שלא התקדמה לקראת שידוך, משום שהיה לה שם של טיפוס אנוכי, הציע הרבי לקחת על עצמה משימת התנדבות וסיוע לחברותיה והדאגה לאחרות תפתח את ליבה למרחב.
האמת היא, שהעיקרון מפורש כבר בלשון הרמב"ן באגרתו המפורסמת: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס". הטיפול בנטייה לכעסנות, מתחיל דווקא ממעשים ודיבורים פשוטים בהם יש לנו שליטה מלאה, ומשם יתחולל שינוי בנטייה הרגשית עצמה.
