הם מביטים אלינו מתוך התמונות והלב נקרע: תינוקות מתולתלים שלא יחייכו עוד, נערים ונערות פורחים שנקטפו מהגן, חיילים אמיצים שהומתה רוחם, ואבות ואימהות, סבים וסבתות, שנאבקו לחיות עד טיפת דמם האחרונה.
אבל הלב אינו מקבל את המוות. אנו כמהים לעשות הכול, על מנת להשיב לחיים את היקרים לנו. למצוא את הדרך להנציח אותם ולגרום להם להישאר זכורים ומשפיעים לעד, כאילו הם כאן בינינו.
פרשת "חיי שרה" מעבירה שיעור על הדרך הנכונה לזיכרון. התורה מספרת על מותה הפתאומי של שרה אמנו. שרה שומעת את בשורת העקדה ונשימתה נעתקת. האימא הרכה אינה מסוגלת להכיל את תמונת יצחק שוכב על המזבח והיא נופלת ומתה. אברהם סופד ובוכה לה, ובהמשך מתאושש וקם לבצע שלושה צעדים:
אברהם קונה את מערת המכפלה לקבורת שרה. הוא פועל למצוא אישה ראויה ליצחק בנו. ולבסוף, כותב שטר צוואה ומוסר את כל נכסיו ליצחק.
מה משותף לשלוש הצעדים הללו? מה התשוקה הפועמת באברהם, רגע אחרי מות אשת נעוריו, עמה חי חיי סערה ומהפכה למעלה ממאה שנה?
אברהם פועל במרץ להגשים את חלומה של רעייתו. הוא פונה להשלים את מה ששרה התחילה לעשות ולא זכתה לסיים. חייה של שרה היו ממוקדים בדבר אחד: יצחק. תשעים שנה חלמה ללדת אותו וכאשר אירע הנס ויצחק הגיח לחיים, התמסרה לגדל אותו כדור ההמשך של עם ישראל.
בעוד שאברהם היה נשוי לשלוש נשים (שרה, הגר וקטורה) ואב לשמונה בנים (ישמעאל, יצחק ושש בני קטורה), שרה הייתה נשואה לבעל אחד ואימא לילד אחד. משימת חייה הייתה יחידה: להקים את עם ישראל באמצעות יצחק.
כשנגדעת בפתע שירת חייה, אברהם עוזב את כל משימותיו ומתמקד בנקודה בה הפסיקה: הוא פועל בהתלהבות להקים את דור ההמשך שלה ויוצק שלוש אבני בניין: ראשית, קונה את מערת המכפלה לקבורתה. זה השטח הראשון שנרשם על שם עם ישראל בצורה חוקית וכך חלומה של שרה הופך מרעיונות תיאורטיים לשטר בעלות בטאבו. שנית, הוא פועל לחתן את יצחק ולבסס את הדור הבא של האבות והאימהות הקדושים. שלישית, הוא כותב את כל נכסיו על שם יצחק ומצהיר באופן פומבי: שרה היא הרעייה העיקרית ויצחק הוא הזרע העיקרי הממשיך את ברכת האבות.
אברהם מעביר שיעור עמוק: אל לנו להסתפק בהנצחה. יהודים אינם מוצאים מרגוע בחקיקת שם יקירם על אבן קרה ודוממת. מוטל עלינו להתמיד בשירת חייהם ולגרום לה להימשך הלאה. החיים של האדם הם העשייה, שלו, היצירה ומה ששינה סביבו, וכאשר הפעילות שלו נמשכת הלאה – הוא עצמו ממשיך לחיות. חייו הופכים למנגינת נצח, שתימשך עד ביאת המשיח.
כולנו קומות בבניין אחד של עם ישראל. כל דור ממשיך מהקומה בה עצרו קודמיו ומבסס אותה. בעת פרידה מאדם אהוב, עלינו לעצור את מרוץ החיים ולשאול: מה הלהיב אותו? מה המידה הטובה שאפיינה אותו? מה העשייה שדרבנה אותו לקום בבוקר? וכיצד היה רוצה שתימשך? התשובות שניתן הן המשימות שמוטלות עלינו.
כשחושבים על הנרצחים הקדושים של שמחת תורה תשפ"ד, ברור שהם חיו את עם ישראל ונהרגו למען קדושת העם והארץ. הגמול העיקרי שאנו – החיים – יכולים להשיב להם הוא להמשיך את מה שהיה יקר להם. להעצים את רוחה הייחודית של עמנו, ובבניין עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל וגאולת ישראל במהרה – ננוחם.
