זאת אחת התמונות שהפכו לסמל גבורת ישראל: חודש מאי 2004, חיילי חטיבת "גבעתי" פעלו במרחב "ציר פילדלפי" לפיצוץ מנהרות החמאס. טיל שנורה מרפיח פגע בקצין וארבעה לוחמים שנהרגו במקום. חלקי גופות הקדושים הי"ד, עפו למרחק והתפזרו אל עומק החולות בציר פילדלפי .
החברים מהחטיבה התעקשו להעניק להם כבוד אחרון. עשרות חיילים זחלו על החול באחת מנקודות החיכוך המסוכנות בעולם ובמשך שלושה ימים חיפשו אחרי איברי חבריהם. צעד אחרי צעד התקדמו באיטיות, כאשר הראשונים חופרים בחול והבאים בתור הופכים את האדמה ומחפשים בתוכה. הם הותקפו בטילים תוך כדי החיפוש ועוד שני חיילים שאבטחו את המבצע מאחור נהרגו, אבל הצעירים סירבו לוותר, עד השלמת האיסוף והבאת הממצאים לקבר ישראל.
מראות דומים התגלו בשנה האחרונה, כאשר טובי היחידות הצבאיות נשלחו אל עומק המנהרות בעזה, כדי להחזיר גופות חטופים שנמקו שם למוות והיה ברור מראש כי אינם עוד בין החיים, הי"ד.
אלו מראות גבורה ייחודיים לעמנו, שאינם יכולים לעלות על הדעת בשום צבא ומדינה בעולם. זאת נקודת השיא בחינוך שקיבלנו מאברהם בפרשת "חיי שרה". אברהם משלם במיטב כספו, כדי להעניק לשרה כבוד אחרון ולהביא אותה לקבורה במערת המכפלה, מקום קבורת אבות האנושות, אדם וחווה.
אבל הקורא הציניקן עשוי לתהות: מהי חשיבות הקבורה? הרי החיים הפכו לעבר והגוף פסק לתפקד? עם כל הקושי לומר זאת, הגוף המת אינו מודע אם הוא טמון באדמת הר הזיתים או בחולות עזה?
מתן הכבוד לגוף הוא שדר של כבוד לחיים עצמם. הקבורה גורמת לגוף להשתמר לעולם. היא משמרת חלק מהעצמות וגם את יסודות החומר, שהופכים להיות "דומן", חומר אורגני, ומתפרקים אל תוך האדמה. במקרים מסוימים הם מסוגלים לחזור ולייצר חיים, כמו גרעין זרע שנרקב אל תוך האדמה וחוזר ומצמיח עץ ענק פי כמה ממנו או דשן אורגני שחוזר ומצמיח את האדמה.
זהו מסר של כבוד לקדושת הגוף, שזכה להיות שותפו של המלך עלי אדמות. המוח חשב תורה, הלב כבש את היצר, הפה התפלל, הידיים נתנו צדקה והרגליים הגשימו את השליחות הנעלה ביותר.
בעולם כולו אין שני אנשים זהים שנולדו עם אותו גוף. אפילו "תאומים זהים" הם לא באמת זהים ולכל אחד יש תווי פנים, טביעת אצבע וחלומות משלו. הגוף הוא ארגז הכלים שמקבל האדם כדי להשלים את השליחות הייחודית שנועדה רק לו. החשיבה החסידית מלמדת כי הגוף עובר שינוי עמוק כתוצאה מקיום המצוות. קדושת המצווה מתאחדת עם הבשר וחודרת אל תוך החומר. אמנם איננו מסוגלים לראות את האור שחודר בבשר, אבל גם איננו רואים קרני רנטגן או גלי ווי-פיי, אף שבוודאי הם קיימים. כך שהגוף הגשמי הוא המימד הקרוב ביותר לאלוקים עלי אדמות.
פרשתנו מוכיחה גם זאת: אברהם מטיל שליחות על אליעזר ורוצה לוודא כי העבד יעמוד במשימה. הוא תובע ממנו להניח יד "תחת ירכו", על מקום המילה, ולהישבע בה. זה צעד מפתיע, אבל אברהם מבקש להשביע את העבד באמצעות חפץ של מצווה ומקום הברית הוא פיסה אלוקית. הבשר ספג לתוכו את קדושת המצווה והתאחד עימה לנצח. גם ארבעים שנה אחרי הברית, הוא נותר איבר של קודש, ככתוב "והייתה בריתי בבשרכם לברית עולם".
אנו מייחלים לייעוד "תחיית המתים", בו יקומו המתים מעפרם וישובו לחיות בינינו. קבורת הגוף היא כעין "זריעה" באדמה, שטומנת את יסודות החומר פנימה וברגע האמת הם ישובו ויצמחו בחזרה לחיי עולם, עת "ובלע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים", בקרוב ממש.
